מצוה תמ״ט · תרי"ג מצוותמצות לא תעשה

שלא יאכל כהן בכורים קדם הנחתם בעזרה

ספר החינוך

שלא יאכל כהן בכורים קדם הנחתם בעזרה

ספר החינוך · המאה ה־13

שֶׁלֹּא יֹאכַל כֹּהֵן בִּכּוּרִים קֹדֶם הַנָּחָתָם בַּעֲזָרָה - שֶׁנִּמְנַעְנוּ (עי' רמב"ם ספה"מ ל"ת קמט) מִלֶּאֱכֹל בִּכּוּרִים, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים יב יז) לֹא תּוּכַל לֶאֱכֹל וְגוֹ' וּתְרוּמַת יָדֶךָ, וּפֵרְשׁוּ בַּעֲלֵי הַקַּבָּלָה (מכות יז, א). וּתְרוּמַת יָדֶךָ אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים, וְנִתְבָּאֵר בְּסוֹף מַסֶּכֶת מַכּוֹת (שם יז א), שֶׁאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶן אֶלָּא קֹדֶם שֶׁיֻּנְּחוּ בָּעֲזָרָה, אֲבָל מִשֶּׁהֻנְּחוּ בָּעֲזָרָה אָדָם פָּטוּר עֲלֵיהֶם. וּלְשׁוֹן סִפְרִי, לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לָאוֹכֵל בִּכּוּרִים שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶן שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וּפֵרוּשׁ הָעִנְיָן מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻנְּחוּ בָּעֲזָרָה, אֲבָל אִם הֻנְּחוּ שָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶן אֵין בָּהֶן חִיּוּב מַלְקוּת, וּכְמוֹ כֵן (שם) יֵשׁ בָּהֶן לְעִנְיַן חִיּוּב הַמַּלְקוּת הַתְּנַאי שֶׁהוּא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁאֵין חַיָּבִין עַל אֲכִילָתָן עַד שֶׁיִּרְאוּ פְּנֵי הַבַּיִת תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ שֶׁיֹּאכַל מֵהֶם קֹדֶם הַנָּחָה בָּעֲזָרָה, בְּעִנְיָן זֶה יֵשׁ בָּהֶן חִיּוּב מַלְקוּת לַכֹּהֵן הָאוֹכֵל מֵהֶם, וְיִשְׂרָאֵל חַיָּב בָּהֶם מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם כָּל זְמַן שֶׁיֹּאכַל מֵהֶם, וַאֲפִילּוּ אַחַר שֶׁקָּרָא עֲלֵיהֶם הַקְּרִיאָה הַיְּדוּעָה, וְהִיא הַמְּפֹרֶשֶׁת בְּסֵדֶר וְהָיָה כִּי תָבֹא. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בכורים פ"ב מ"א) הַתְּרוּמָה וְהַבִּכּוּרִים חַיָּבִים עֲלֵיהֶן חֹמֶשׁ בְּשׁוֹגֵג, וּמִיתָה בְּמֵזִיד, וְזֶהוּ כְּדִין הַתְּרוּמָה בְּשָׁוֶה, שֶׁאַחַר שֶׁקְּרָאָן הַכָּתוּב לַבִּכּוּרִים בְּשֵׁם תְּרוּמָה נִתְחַיְּבוּ בְּדִינֵי הַתְּרוּמָה.

וְהָבֵן בְּנִי זֶה הַחִלּוּק שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּין יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּזְכֹר אוֹתוֹ, שֶׁהַכֹּהֵן כְּשֶׁיֹּאכַל בִּכּוּרִים מִשֶּׁיִּרְאוּ פְּנֵי הַבַּיִת קֹדֶם הַנָּחָה בָּעֲזָרָה לוֹקֶה, וְאַזְהָרָתֵהּ מִלֹּא תוּכַל וְגוֹ', וְאַל תִּתְמַהּ לוֹמַר אֵיךְ יִתְחַיֵּב מַלְקוּת הַכֹּהֵן עֲלֵיהֶם, אַחַר שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ יֹאכְלֵם אַחַר הַנָּחָה בָּעֲזָרָה? שֶׁהֲרֵי כְּמוֹ כֵן בְּשָׁוֶה, הַדִּין בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁיִּתְחַיֵּב הַיִּשְׂרָאֵל עָלָיו מַלְקוּת בְּאָכְלוֹ אוֹתוֹ חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ אוֹכֵל אוֹתוֹ בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לוֹ. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁיֹּאכַל בִּכּוּרִים כָּל זְמַן שֶׁיֹּאכְלֵם חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, וְאַזְהָרָתֵהּ מִוְּכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּמִצְוַת שֶׁלֹּא יֹאכַל שׁוּם זָר תְּרוּמָה (מצוה רפ).

מִשָּׁרְשֵׁי עִנְיַן הֲבָאַת הַבִּכּוּרִים לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיֹּאכְלוּם מְשָׁרְתֵי הַשֵּׁם כָּתַבְתִּי בַּדָּבָר מָה שֶׁיָּדַעְתִּי בְּפָרָשַׁת כֶּסֶף תַּלְוֶה סֵדֶר מִשְׁפָּטִים (מצוה צא). וְטַעַם מִצְוָה זוֹ, שֶׁלֹּא יֹאכְלוּם הַכֹּהֲנִים קֹדֶם שֶׁיַּנִּיחוּ אוֹתָם בָּעֲזָרָה, וְשֶׁלֹּא יֹאכַל מֵהֶם יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּם עִנְיָן, נִמְשָׁךְ אַחַר אוֹתוֹ הַשֹּׁרֶשׁ הַכָּתוּב שָׁם, יִמְצָאֵהוּ מְבֹאָר וְנִגְלֶה, כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְלַהַג הַרְבֵּה בְּמָה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ יְגִיעַת בָּשָׂר.

דִּינֵי הַמִּצְוָה. מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת.

וְנוֹהֵג אִסּוּר זֶה בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְדַוְקָא בִּזְמַן הַבַּיִת (רמב"ם בכורים פ"ב ה"א), כִּי אָז הַחוֹבָה עָלֵינוּ בַּהֲבָאַת הַבִּכּוּרִים. וְהַחִיּוּב מִן הַתּוֹרָה דַּוְקָא בְּפֵרוֹת יְדוּעִים וּבִמְקוֹמוֹת יְדוּעִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי שָׁם בְּכֶסֶף תַּלְוֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְנוּ שָׁם, שֶׁחִיּוּב מִצְוַת הֲבָאַת הַבִּכּוּרִים, הוּא עַל הַזְּכָרִים לְבַד, וְלֹא עַל הַנְּקֵבוֹת, בְּאִסּוּר אֲכִילָתָן בְּכָל מָקוֹם, שָׁוָה אִשָּׁה לְאִישׁ, וּכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּגְּמָרָא (ב"ק טו א) דֶּרֶךְ כְּלָל בַּפָּסוּק אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם (במדבר ה ו) הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לָאִישׁ לְכָל עֳנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה. וְכֹהֵן הָעוֹבֵר עַל זֶה וְאָכַל מִבִּכּוּרִים כַּזַּיִת בָּעִנְיָן שֶׁאָמַרְנוּ עָבַר עַל לָאו וְחַיָּב מַלְקוּת, וְכֵן יִשְׂרָאֵל שֶׁיֹּאכַל מֵהֶן כַּזַּיִת בְּשׁוּם צַד, כְּלוֹמַר בֵּין קֹדֶם שֶׁהֻנְּחוּ בָּעֲזָרָה אוֹ לְאַחַר מִכֵּן.

מקור: ספריא · ספר החינוך - נחלת הכלל

על המצוה הזו

שלא יאכל כהן בכורים קדם הנחתם בעזרה היא מצוה תמ״ט מתוך תרי"ג המצוות, והיא מצות לא תעשה. הטקסט למעלה מובא מתוך ספר החינוך, המבאר את מקור המצוה, שורשיה וטעמה, לפי סדר הפרשות שבתורה. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.