מצות ענין טמאת נבלה

מִצְוַת עִנְיַן טֻמְאַת נְבֵלָה - לִהְיוֹת הַנְּבֵלָה טְמֵאָה וּמְטַמְּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא לט) וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה וְגוֹ'. כָּתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בַּמִּצְוָה הַזֹּאת, (מצות עשה צו) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ וַאֲנִי אַזְכִּיר לְךָ הֵנָּה עַתָּה הַקְדָּמָה יֵאוֹת לְךָ שֶׁתִּזְכְּרָהּ בְּכָל מָה שֶׁנִּזְכֹּר מִמִּינֵי הַטֻּמְאוֹת, וְהִיא שֶׁזֶּה שֶׁאָנוּ מוֹנִים כָּל מִין וּמִין מֵהַטֻּמְאוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה, אֵין עִנְיָנוֹ שֶׁנִּתְחַיֵּב לְהִטַּמֵּא בְּטֻמְאָה זוֹ וְלֹא כְּמוֹ כֵן אָנוּ נִמְנָעִין מֵהִטָּמֵא בָּהּ וְתִהְיֶה מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. וְאוּלָם הֱיוֹת הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת שֶׁמִּי שֶׁקָּרַב בָּזֶה הַמִּין נִטְמָא אוֹ זֶה הַדָּבָר יְטַמֵּא עַל עִנְיָן כָּךְ לְמִי שֶׁקָּרַב אֵלָיו הוּא מִצְוַת עֲשֵׂה, כְּלוֹמַר זֶה הַדִּין הַמְּצֻוֶּה בּוֹ הוּא הַמִּצְוָה, וְהוּא אָמְרֵנוּ שֶׁמִּי שֶׁקָּרַב בְּכָךְ עַל עִנְיָן כָּךְ נִטְמָא, וּמִי שֶׁהָיָה עַל עִנְיָן כָּךְ לֹא יִטָּמֵא. וּבְהִטָּמֵא בְּעַצְמוֹ הָרְשׁוּת בְּיַד כָּל אָדָם כִּי אִם רָצָה יִטָּמֵא וְאִם רָצָה לֹא יִטָּמֵא. וּלְשׁוֹן סִפְרָא (ד י) וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ, יָכוֹל אִם נָגַע אָדָם בְּנִבְלָתָם יִלְקֶה אַרְבָּעִים? תַּלְמוּד לוֹמַר וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ. יָכוֹל אִם רָאָה אָדָם נְבֵלָה יֵלֵךְ וְיִטָּמֵא לָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ, הָא כֵּיצַד? הֱוֵי אוֹמֵר רְשׁוּת. וְהַמִּצְוָה הוּא מָה שֶׁנֶּאֱמַר לָנוּ בְּאֵלֶּה הַדִּינִין, שֶׁמִּי שֶׁקָּרַב לָזֶה נִטְמָא וְיִהְיֶה טָמֵא וְיִתְחַיֵּב מָה שֶׁנִּתְחַיְּבוּ הַטְּמֵאִים לָצֵאת חוּץ לְמַחֲנֵה שְׁכִינָה, וְשֶׁלֹּא יֹאכַל קֹדֶשׁ, וְלֹא יִקְרַב אֵלָיו, וְזוּלַת זֶה. וְזֹאת הִיא הַמִּצְוָה, כְּלוֹמַר הֱיוֹתוֹ טָמֵא בָּזֶה הַמִּין, כְּשֶׁקָּרַב אֵלָיו אוֹ כְּשֶׁהָיָה אֶצְלוֹ עַל עִנְיָן כָּךְ. וּזְכוֹר זֶה הָעִנְיָן בְּכָל מִין וּמִין מִמִּינֵי הַטֻּמְאָה, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְעִם כָּל זֶה, לֹא יִתְיַשֵּׁב יָפֶה עִם הַלֵּב שֶׁנַּחְשֹׁב עִנְיָן זֶה מִצְוָה, וְאָכֵן לֹא נָסוּר מִדֶּרֶךְ רַבֵּינוּ בְּחֶשְׁבּוֹנֵנוּ יָמִין וּשְׂמֹאל כַּאֲשֶׁר יָעַדְנוּ בַּתְּחִלָּה.

הַשֹּׁרֶשׁ כָּתוּב לְמַעְלָה (מצוה קנט).

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כלים א ב) שֶׁהַנְּבֵלָה אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאָה, וְכַזַּיִת מִבְּשָׂרָהּ מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּכְלֵי חֶרֶס בָּאֲוִיר, וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַשָּׂא לְטַמֵּא בְּגָדִים. וְאֶחָד בְּהֵמָה וְחַיָּה הַמֻּתָּרוֹת אוֹ הָאֲסוּרוֹת שֶׁמֵּתוּ, כֻּלָּן בְּשָׂרָם מְטַמֵּא בְּכַזַּיִת, וּשְׁחִיטַת בְּהֵמָה וְחַיָּה טְהוֹרָה מְטַהֶרֶת אוֹתָן וְאֵינָן מְטַמְּאוֹת אַחַר כֵּן, וַאֲפִלּוּ שְׁחִיטַת חֻלִּין בָּעֲזָרָה וְקָדָשִׁים בַּחוּץ מְטַהֶרֶת אוֹתָן מִידֵי נְבֵלָה. וְכָל שֶׁמֵּתָה מֵאֵלֶיהָ אוֹ שֶׁאֵרַע פְּסוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ הֲרֵי הִיא נְבֵלָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּחֻלִּין (לב א) זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁנִּפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ נְבֵלָה וְכָל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ כָּרָאוּי וְדָבָר אַחֵר גּוֹרֵם לָהּ לְהִפָּסֵל, טְרֵפָה. אֲבָל בְּהֵמָה וְחַיָּה טְמֵאָה אֵין הַשְּׁחִיטָה מְטַהֲרָן מִידֵי נְבֵלָה, וּלְפִיכָךְ בְּכָל עִנְיָן שֶׁיָּמוּתוּ נְבֵלוֹת הֵן. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין מְטַמְּאוֹת לֹא הֵן וְלֹא הַטְּהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּמוּתוּ לְגַמְרֵי וְלֹא בְּעוֹד שֶׁמְּפַרְכְּסוֹת. וְיֶתֶר רֻבֵּי פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִים בְּסֵדֶר טְהָרוֹת בְּפִזּוּר, וּבָרֹב בְּמַסֶּכֶת כֵּלִים וּבְמַסֶּכֶת טְהָרוֹת [הלכות טומאת אוכלין פ"א]