משנה ברורה - סימן ש״צ

(א) וצדו אחד ישראל - ומיירי שאין כאן אלא חצר אחד של ישראל הפתוח למבוי:

(ב) ובית של ישראל אחר - ר"ל חצר:

(ג) ולא למבוי - דאלו היה גם חצר השני פתוח למבוי א"כ הרי יש כאן שתי חצרות של ישראלים וצריכים לשכור המבוי מן העכו"ם ולשתף בינם:

(ד) דרך החלון - ר"ל שיערבו על סמך שיש חלון פתוח ביניהם:

(ה) להוציא כליו למבוי - ואע"ג דאין כאן אלא חד ישראל שחצירו פתוח למבוי מ"מ אסרו חכמים לזה לטלטל דרך חצירו של חבירו אפילו ע"י עירוב כדי שלא יסמוך האי ישראל עליו שיוצא ונכנס תדיר ע"י עירובו וישאר לדור כאן יחידי במקום עכו"ם וילמוד ממעשיו:

(ו) מותר - דבלאו הערוב ג"כ לא מסתפי האי ישראל לדור כאן דכיון שיש פתח גמור מצוי בכל עת ובכל שעה שיכנס האי ישראל חבירו ולהכי לא גזרו. וכ"ז כשהמבוי מתוקן כדין בלחי וקורה או בצוה"פ ועיין לעיל בסימן שפ"ב סי"ט במ"ב מש"כ שם ושייך ג"כ לכאן וכן מה שכתבנו שם בבה"ל כי הוא ענין אחד רק דשם כתב המחבר דין זה לענין חצר וכאן כתבו לענין מבוי:

(ז) וצדו אחד ישראלים - וחצריהם פתוחין למבוי:

(ח) דרך חלונות - וכ"ש אם היו פתחים ביניהם דמהני העירוב:

(ט) דרך פתחים - הפתוחים למבוי:

(י) עד שישכרו וכו' - דאין עירוב מועיל לעשותם כיחיד במקום עכו"ם כדאיתא לעיל סי' שפ"ב ס"ז: