אֵבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְאֵבְרֵי עוֹלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָן, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת מִלְמַעְלָן כְּאִלּוּ הוּא עֵצִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תְּעֻבַּר צוּרָתָן וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

או על פי הבעלים. שבאו בעלים לב״ד והודו שהמית, דאפטר ליה מסקילה דמודה בקנס פטור. אבל לגבוה נאסר, דקיי״ל, ומן הצאן, להוציא את הנוגח:

אברי חטאת שנתערבו באברי עולה כו': כבר ידעת שהחטאת תאכל והעולה תשרף: וענין מה שאמר יתן למעלה שיתן הבשר שנתערב למעלה מן העצים במזבח ונחשוב בשר החטאת שכל מה שניתן ממנו למעלה מן המזבח שהיא עצים והנשאר בשר עולה: וענין תעובר צורתו שיניח אותו עד שיפסול וישרף במקום שישרפו פסולי המוקדשים ר"ל מבית לעזרה כמו שיתבאר בי"ב ממסכתא זו ואין הלכה כרבי אליעזר:

וחכמים אומרים תעובר צורתן. פירש הר"ב דהא עבר משום כל שממנו וכו' דקראי הכי כתיבי. כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. ודייקי רבנן אותם אשאור ואדבש קאי. כדדרשינן לעיל. קרבן ראשית תקריבו מן השאור והדבש. ודרשי רבנן אותם מיעט רחמנא אותם אותם הוא דאי אתה מעלה אל המזבח. אבל אתה מעלה לשם עצים. אבל מידי אחריני שממנו לאישים דנפיק מסיפא דקרא קמא לא. ור"א מוקי למעוטא דאותם אבל מידי אחרינא לא. לענין כבש דמרבינן מואל המזבח שאפילו בכבש לא יעלו. ומהא ממעטינן מאותם דשירים אינן בכלל ריבוי דכבש. ורבנן תרתי ש"מ דמיעוט דאותם [אכל] מאי דכתיב [בהאי] קרא קאי. וכי היכי [דמימעט] שירים מאיסורא דריבויא דכבש במזבח. ממעט להו נמי מהיתרא דהעלאה לשם עצים דנפקא מהאי קרא:

לבית השריפה. עיין במ"ה פי"ב: