מָלַק בִּשְׂמֹאל, אוֹ בַלַּיְלָה, שָׁחַט חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, אֵינָן מְטַמְּאִין בְּבֵית הַבְּלִיעָה. מָלַק בְּסַכִּין, מָלַק חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁיָּבַשׁ גַּפָּה, וְשֶׁנִּסְמֵת עֵינָהּ, וְשֶׁנִּקְטְעָה רַגְלָהּ, מְטַמֵּא בְבֵית הַבְּלִיעָה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהָיָה פְסוּלָהּ בַּקֹּדֶשׁ, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. לֹא הָיָה פְסוּלָהּ בַּקֹּדֶשׁ, מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. וְכָל הַפְּסוּלִים שֶׁמָּלְקוּ, מְלִיקָתָן פְּסוּלָה, וְאֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה:

כמעשה חטאת לשם עולה וכו׳ פסולה. דחטאת שלא לשמה פסולה:

מלק בשמאל או מלק בלילה שחט חולין בפנים כו': כל הפסולין הן המנויין בתחלת פרק שני זר אונן טבול יום מחוסר כפורים וכו' ודברה תורה בעולת בהמה זכר תמים ואמרו בסיפרא בעולת העוף תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף יכול שיבש גפה ושנסמית עינה ושנקטעה רגלה ת"ל מן העוף ולא כל העוף וכבר ביארנו בשני מקדושין חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה אבל אינם מטמאין לפי שעיקר תורתנו שאין כל דבר אסור באכילה או בהנאה מטמא ואין כל טמא אסור באכילה ובמליקה אינה כשרה אלא בקדשים בפנים אבל כ"ז שמלק בחוץ או מלק חולין אפילו בפנים היא נבלה בלי ספק לפי שאין הפרש בין המליקה ובין הנוחר והמעקר שאין נופל עליהם שם זבח כלל אלא שהוא מעשה יחדו השם על השחיטה בקדשים בפנים בלבד ודבר תורה גדול בני היונה וקטן התורים אינן ראויין לקרבן לפי שנא' תדיר שני תורים או שני בני יונה ולא סיים כל זה אלא [בקדשים ולא] בחולין. וענין מה שאמר לא היה פסולו בקדש שאינה ראויה לקרבן לא מצד הפסד המחשבה ולא מצד המתעסק ולא מצד אכילת שינוי מקום שבאלו הדברים נפסדים הזבחים מצד מעלת הקדש וגדולתו אלא מחמת שהן בעצמן נפסדים קודם שיגיע לפסלות ההקדש ואז נמלקה היא נבלה או אם מלק בסכין שהיא נבלה או אם מלק בחוץ כמו שזכרנו טעם כל זה:

מלק בשמאל. כתב הר"ב דמליקתו פסולה. שכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. מסקינן בגמרא פ"ב דף כ"ד דאו אצבע או כהונה בדבר המעכב כפרה ומש"ה לא תקשה דהא במליקה לא כתיב אלא כהונה [*ועי' [מ"ש] במ"ד פ"ג דמנחות]:

שחט חולין בפנים. יליף בברייתא בגמרא מדכתיב (ויקרא י"ז) וכל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה [ובנבלת עוף טהור מיתוקמא קרא בת"כ והאי טריפה קרא יתירה הוא. שאי אפשר לשמעו כמשמעו שהיא טרפה ומטמאה בבית הבליעה מחיים אם טרפה חיה. ואם אינה חיה הרי בכלל נבלה] מה טריפה שוה בפנים כבחוץ [דכאן וכאן היא אסורה] אף כל שוות בפנים כבחוץ. יצא שחיטת חולין בפנים הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ:

וקדשים בחוץ. אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת. [כדתנן במשנה ז' פי"ג] לא תועיל לטהרו מידי נבלה:

אינן מטמאין בבית הבליעה. פירש הר"ב הואיל ופסולן בקדש ואהני מליקה דידהו שאם עלו לא ירדו ומסיים רש"י הלכך [נבלה] נמי לא הוו. ע"כ. וא"ת והאר"י פליג במשנה ב' פ"ט וקאמר שנשחטה בלילה אם עלתה תרד וכותיה פסקו הר"ב והרמב"ם בפירושו וגם בחבורו פ"ג מהל' פה"מ. וי"ל כתירוץ שני שכתבו התוספות כאן ובפ"ב ד' כ"ה דמודה ר"י בעוף דכל שפסולו בקודש אם עלה לא ירד דהנך תלתא מיעוטי לקמן בבהמה כתיבי ומיהו ע"כ חד מינייהו בעוף דלא תימא כל פסולי דעוף אם עלה לא ירד ע"כ:

מלק בסכין. כתב הר"ב לאו מליקה היא ולאו שחיטה היא דהא מליקה כו ושחיטה לא הוי כדאמרינן בהכל שוחטין [ד' כ'] מפני שהוא מחליד מפני שהוא דורס. רש"י:

מלק חולין בפנים. כ' הר"ב והמולק חולין בכ"מ. ובגמרא אמרינן דאתיא בזה הכלל דכל שלא היה פסולו בקדש. רש"י:

תורין שלא הגיע זמנן כו'. פירש הר"ב תורים גדולים כשרים כו' כדתנן במ"ה פ"ק דחולין. ושם מפורש. גם שם כתבתי בשם רש"י דתורין בנו"ן לשון משנה:

שיבש גפה. פירש הר"ב דמחוסר אבר. ושנסמית עינה היינו שנחטטה. כ"פ התוספות. ומ"ש הר"ב משום הקריבהו כו' כך פירש"י אבל הרמב"ם והתוספות הביאו ספרא דמייתי לה בפ"ק דקדושין [דף כ"ד] ויליף לה מן התורה מדכתיב מן העוף ולא כל העוף פרט לשיבשה כו':

זה הכלל כל שהיה פסולה בקדש. גמרא לאתויי שחיטת קדשים בפנים הואיל ולא שוה בפנים כבחוץ א"ה מלק קדשים בחוץ נמי לא [שוה] בפנים כבחוץ אמר רב שימי בר אשי דנין דבר שלא בהכשרו שחיטת קדשים בפנים וחולין בפנים מדבר שלא בהכשרו משחיטת קדשים בחוץ ושחיטת חולין טרפה בחוץ ואין דנין דבר שלא בהכשרו כגון מליקת קדשים בחוץ. מדבר שבהכשרו מליקת קדשים בפנים. וסיפא דלא היה פסולה כו' לאתויי מלק חולין בחוץ כדכתבתי לעיל: