שחטו ע"מ להניח את דמו או אמוריו למחר או להוציאן כו': אם חשב שיזרוק הדם למחר או שיקטיר האימורים למחר בלי ספק שזהו חוץ לזמנו ושהזבח פגול אבל אם היתה המחשבה שיניח הדם או האימורים ואין דעתו לא לזריקה ולא להקטרה רק שישאר הכל עד מחרת וכן אם חשב שיוציא חוץ לעזרה בלבד ואין דעתו לא לזריקה בחוץ ולא להקטרה בחוץ אומרים חכמים הואיל ולא חשב לא לאכול ולא להקטיר ולא לזרוק לא פסל ורבי יהודה אומר הואיל ואם הוציא כמו שחשב או אם הניח פסל בלי ספק ג"כ אם חשב על אותו דבר פסול ואין רבי יהודה חולק על המחשבה בשנוי מקומות נתינת הדם אבל מודה שלא פסל אע"פ שאם נתן (במחשבתו) [כמחשבתו] פסל לפי שדעת ר' יהודה בדם שחוץ למקומו כמקומו הוא ר"ל שאם חשב על הזריקה במזבח עצמו לא חוץ לעזרה כאילו חשב לזורקו במקומו ואינו חולק ג"כ אם חשב שיאכלוהו טמאים וכו' שלא פסל לפי שהן דברים חוץ מן הזבח וכבר הודעתיך שענין בחוץ ובפנים מזבח הפנימי ומזבח החיצון ושהדמים הנזרקים על הפרכת ובקדש הקדשים הן ג"כ נקראים הנתנים בפנים והלכה כחכמים:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
שחטו ע"מ ליתנו ע"ג הכבש וכו'. ועיין ברפ"ב. ומ"ש הר"ב הא דלא פסל רבי יהודה וכו' משום דסבירא ליה לר"י כו'. כאילו חשב לזרקו במקומו ובלבד שלא יחשוב לזרוק חוץ לעזרה. דגבי מחשבת חוץ לזמנו כתיב שלישי ודרשינן שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ובאימורים דהיינו חוץ לעזרה ממש שבשעת היתר במות נשתלש בכל אלה. גמרא. [ורש"י]. ומהאי טעמא נמי לא פסול כשמחשב לפנים כדאיתא בגמרא ספ"ח דף פ"ב. וצ"ע בנתנין בפנים ונתנם בחוץ שהוא מקום משולש אמאי כשר. ותו בגמ' דבשובר עצמות כו' לא פליג דזיבחא גופיה מי מפסל וע"מ שיאכלוהו טמאים כו' לא פליג נמי מה"ט. ל"א כל כמיניה דלא ישמעו לו הטמאים וכו' הלכך אין מחשבתו מחשבה. לערב דמו וכו'. רבי יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם:
בתוי"ט ד"ה שחטו ע"מ כו' וצ"ע כו'. עפרש"י ד"ה ולפלוג בליתן כו' ור"ל דממחשב ליתן בחוץ את הניתנין בפנים לא מקשי משום דמתורץ במה שאמר כבר דסבר שלא במקומו כמקומו דמי ועי' תוס' לעיל (כ"ו ב') ד"ה אמר שמואל ולפלא בעיני שנשמטו מכ"ת פרש"י והתוס' שהזכרתי:
