הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין לֶאֱכֹל שָׁלִיל אוֹ שִׁלְיָא בַחוּץ, לֹא פִגֵּל. הַמּוֹלֵק תּוֹרִין בִּפְנִים לֶאֱכֹל בֵּיצֵיהֶם בַּחוּץ, לֹא פִגֵּל. חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:

אם יש דם הנפש עוד בבהמה, יחזור הכשר לעבודה ויקבל ויזרוק, והזבח כשר. שאין מחשבתן של אלו פוסלתן בקבלה, לפי שאינן ראוין לה, ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי, ובמקום הראוי לעבוד, דכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב, בראוי להקרבה הכתוב מדבר:

השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא בחוץ כו': כבר ידעת שהזבח לא יהיה פגול אלא אם חשב עליו חוץ לזמנו כמו שנזכר ולפיכך יהיה סדר המשנה כך השוחט את המוקדשים לאכול שליל או שליא בחוץ לא פסל וכן אם חשב לאכול מהם חוץ לזמנן לא פיגל לפי שהן מאוסים על האדם כמו העור והאלל. ושליל הוא העובר הנמצא בגוף הבהמה קודם גמר ברייתו ושליא הוא המכסה אשר על השליל בגוף ושאר ההלכה מבוארת ממה שרמזנו בכאן וזכרנו בפירוש ההלכה שלפני זאת:

תורין. לשון משנה. רש"י פ"ק דחולין משנה ה' ועי' פי"א דחולין משנה ב':]