וּבְכֻלָּם, הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן, לְאָכְלָן צְלוּיִים, שְׁלוּקִים, וּמְבֻשָּׁלִים, וְלָתֵת לְתוֹכָן תִּבְלֵי חֻלִּין וְתִבְלֵי תְרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תִּבְלֵי תְרוּמָה, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פְסוּל:

ובכולם הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאכלן כו': אמר רחמנא בדברים שהכהן אוכל למשחה אמר למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ר"ל מטעמים ומאכלים בתבלין וכיוצא בהן והלכה כרבי מאיר:

רשאין לשנות באכילתן. נ"ל דהא אתא לאשמועינן דרשאי לשנות שאם צלאו יכול להוסיף עליו בתבלין וכן אם בשלו יכול אח"כ לשלקו או לצלאו. דאלת"ה הא תנינא לה חדא זמנא בפרק איזהו מקומן. וגם לישנא דיכול לשנות דייקו הכי שפיר טפי. ולשון התוספתא. וכולן רשאין הכהנים לשנות באכילתן מנחות ללותתן ולהוציא שמנן ולתת לתוכן תבלין כו':

שלוקין. פירשו הר"ב במשנה ו' פ"ב דפסחים:

דברי ר"ש. וכבר פסק הר"ב דאין הלכה כמותו במשנה ג' פ"ח. ועוד שנוייה פלוגתא כיוצא בזה בתבלי תרומה במסכת שביעית פ"ח משנה ז'. וגם שם כתב דאין הלכה כר"ש. [*ושם בירושל' מייתי כדון הלכה כר"מ דתמן. דהוא רבנן דהכא]:

שלא יביא את התרומה לידי פסול. פירש הר"ב לפי שהתבלין כו' אם יבואו לידי נותר הרי הן באזהרה כו'. לא ידעתי למה דקדק לכתוב באזהרה. דלמעטו מכרת דנותר. א"א לומר כן. שלא מצינו מחלוקת בטעם כעיקר אלא בחולין בתוספות בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ט) אבל בקדשים [ודאי] טעם כעיקר כדאיתא התם בגמרא וכ"ש שכבר דקדקתי מלשון הר"ב ברפ"ג דפסחים דאפילו בחולין סובר טעם כעיקר לחייבו כרת מלבד בחמץ: