זָבִים א׳ · ה׳

בית שמאי אומרים זב גמור. וחייב בקרבן כבעל שלש ראיות:

כבר ביארתי לך שענין מרובה הוא המשכת הזוב זמן רב. וגדיון שם מקום. ושילוח הנהר המפורסם וכאשר יעמוד הזב שיעור שיהלוך אדם בינוני ההליכה שיעור הדרך ההוא כבר ראה שלשה ראיות בזמניהן ר"ל בין כל אחד ואחד כדי טבילה וסיפוג והודיענו כי מרציפת הזוב אין משים הראיות לג' זמנים ראייה אחת. ולשון סיפרא וזאת תהיה וגו' מלמד שהוא מטמא בג' ראיות אין לי אלא גדולות קטנות מנין ת"ל תהיה אפי' כל שהוא החתים אפילו כל שהוא בשרו אפילו כל שהוא אם נאמרו בגדולות למה נאמר בקטנות אלא ליתן שיעור לגדולות אם ראה אחד מרובה כג' הרי זה זב גמור ואמנם נקראו ראשונות גדולות מפני אמרו (ויקרא ט״ו:ג׳) רר בשרו אשר עניינו ההמשכה בשתיתת הזיבות ור' יוסי אומר כי כשראה אחת בלבד מרובה כב' ולא הקדימתה ראייה ולא נתאחרה אחריה ראייה אחת הרי זו נחשבת אחת אע"פ שהיא כב' ולא נחשוב לעולם אחת גדולה בראיות אלא א"כ היתה גדולה כג' ראיות אז נחשוב אותה כג' לפי שהפסוק אשר למדנו ממנו ענין הזה בזב בעל ג' ראיות מדבר והוא אמרו וזאת תהיה טומאתו בזובו כמו שביאר ולא משך ר' יוסי הדין מבעל ג' לבעל ב' ואין הלכה כר' יוסי:

ראה אחת מרובה כשלש. דתלתא משמעות כתיב תהיה. החתי'. בשרו. דנפקא מכל חד שמשמעו אפילו כל שהוא. כמ"ש הרמב"ם בפירושו בשם ת"כ והעתקתיו כבר במשנה ב' פ"ה דנדה:

לשילוח. כן גי' הר"ב והרמב"ם והר"ש. ובגמרא פ"ו דסנהדרין דף פ"ג. מייתי לה וגרים לשילה וכן העתיק שם רש"י וכן בנוסחת מהר"ם:

שהן כדי ב' טבילות וב' ספוגין. והוא שיראה האחת בתחלת השיעור והאחת באמצעה והג' בסופה. והיינו דכתב הרמב"ם וכאשר יעמוד *) הזוב שיעור שיהלוך אדם בינוני ההליכה שיעור הדרך ההיא כבר ראה ג' ראיות בזמניהן. ר"ל לבין כל אחד ואחד כדי טבילה וספוג ע"כ. והכי איתא בת"כ במשל משלו למה"ד לחבל של מאה אמה ראה בתחלת מאה כו' ובתוספתא הביאה הר"ש הגי' משובשת:

אמר רבי יוסי לא אמרו כו'. לפי שהפסוק אשר למדנו ממנו ענין הזה בזב בעל ג' ראיות מדבר. והוא אמרו וזאת תהיה טומאתו בזובו רר זוב. מלמד שהוא מטמא בג' ראיות כמו שהוא *בספרי. הרמב"ם. ועיין במשנה דלקמן: