רָאָה אַחַת וְהִפְסִיק כְּדֵי טְבִילָה וְסִפּוּג, וְאַחַר כָּךְ רָאָה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם, אוֹ רָאָה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם, וְהִפְסִיק כְּדֵי טְבִילָה וְסִפּוּג, וְאַחַר כָּךְ רָאָה אַחַת, הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר:

ראה אחת ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים. דכי ראה שתי ראיות ביום אחד או בשני ימים רצופים, צריך למנות שבעה נקיים, ופטור מן הקרבן. ואם ראה שלש ראיות ביום אחד או בשלשה ימים רצופים, צריך למנות שבעה נקיים וחייב בקרבן. דתניא, מנה הכתוב שתים וקראו טמא, דכתיב (ויקרא טו) זב מבשרו זובו טמא הוא. שלש וקראו טמא, (שם) וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא, הא כיצד, שתים לטומאה ושלש לקרבן. אבל הזבה אם ראתה ראיות רבות ביום אחד או בשני ימים בלא עת נדתה, שומרת יום אחד בנקיות וטהורה לערב. ואם ראתה שלש ראיות בשלשה ימים רצופים, צריכה למנות שבעה נקיים וחייבת בקרבן. דגבי זבה כתיב (שם) ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, ימים שנים, רבים שלשה, תלה הכתוב הזב בראיות, והזבה בימים. והשתא קאמר שאם ראה הזב שלש ראיות אלא שהפסיק יום אחד בין ראיה ראשונה לשתים האחרונות:

אם היה בין ראייה וראייה פחות מכדי טבילה וסיפוג אינה שתי ראיות אבל תחשב ראייה אחת וממה שראוי לידע כי ראייה אין לה שיעור אלא כל שהוא וזהו אמרו החתים בשרו ואפי' כל שהוא אמנם הגבול הזה אשר גבלוהו שהוא כדי טבילה וסיפוג הוא פחות מדה שתהיה בין שתי ראיות ונחשוב אותו ב' פעולות ויחשבו כשתי ראיות:

או אחת מרובה כשתים. לשון הר"ב שהיה בין התחלת ראייה לסוף הראייה כדי טבילה וספוג. וכן לשון הרמב"ם בחבורו פ"ב מה' מחוסרי כפרה (הלכה י') ומשום דלראייה עצמה אין שיעור ואפילו כ"ש כדתנן במ"ב פ"ה דנדה הלכך אין פוחתין שיעור ההפסק דכ"ש אינו מן השיעור ואפשר ג"כ בין התחלה לסוף ענינו בין משהתחיל עד למה שהוא בסוף ונקט לישנא בין התחלה לסוף כיון שאין להן שיעור דהוי כאילו הם בכלל השיעור עצמו *[ועיין במשנה דלקמן דר"י פליג]: