וְלָמָה הֻצְרְכוּ לְכָךְ, שֶׁפַּעַם אַחַת עָלָה מְאוֹר הַלְּבָנָה וְדִמּוּ שֶׁהֵאִיר מִזְרָח, וְשָׁחֲטוּ אֶת הַתָּמִיד, וְהוֹצִיאוּהוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. הוֹרִידוּ כֹהֵן גָּדוֹל לְבֵית הַטְּבִילָה. זֶה הַכְּלָל הָיָה בַמִּקְדָּשׁ, כָּל הַמֵּסֵךְ אֶת רַגְלָיו טָעוּן טְבִילָה, וְכָל הַמַּטִּיל מַיִם טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלָיִם:

צאו וראו. על מקום גבוה שהיה להם במקדש:

ולמה הוצרכו לכך שפעם אחת עלה מאור הלבנה כו':ידוע כי הלבנה אינה עולה מן המזרח אלא אחר חצות החדש. ואמרו עלה מאור הלבנה ואירע בסוף חדש משאר חדשי השנה ואירע בליל צום כפור גם כן פעם אחרת ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד והוא כלל בכאן שתי המעשים ואומר פעם אחת כלומר זולת ליל צום כפור עלה מאור הלבנה מחובר למה שאירע ליל צום כפור. ועוד יתבאר כי כהן גדול טובל ושוחט התמיד בצום כפור וכאשר נפסל התמיד כמו שזכר מפני שנשחט בלילה יצטרך טבילה אחרת אחר כך שחט את התמיד.

ומסיך את רגליו כינוי לנקבים גדולים:

כל המיסך את רגליו. פי' הר"ב כנוי לנקבים גדולים. ומסיים רש"י. ולשון מיסך כמו אילן המיסך על הארץ לפי שהצורך בנקבים גדולים כורע על ברכיו ומכסה גופו את רגליו. וכן בשאול כתיב (שמואל א' כ"ד) ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו:

קדוש ידים ורגלים מן הכיור. רש"י. ובגמרא בשלמא רגלים משום ניצוצות. אלא ידים מ"ט. אמר רבי אבא זאת אומרת מצוה לשפשף בידו הנצוצות הנתזין על רגליו שלא יצא בהן חוץ ונראה ככרות שפכה שאין מי רגליו מקלחין אלא שותתין. ויוציא לעז על בניו שאינם שלו: