מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין:

מסרוהו זקני ב"ד לזקני כהונה והעלוהו כו':היו מוליכין אותו לעליית בית אבטינס ללמדו חפינת הקטרת וזה לדעת האומר שהוא מן העבודות הקשות שבמקדש ועוד נבאר בתחילת מנחות כי אין הדבר כן אלא כמו שאמרו לשם מלא חפניו כדחפני אינשי. וכבר קדם לך בפרק החמישי משקלים [הל' א] בית אבטינס על מעשה הקטרת. ומשביעין אותו על דבר שאי אפשר לאדם שיראהו זולתו וזה כי הצדוקים מאמינים שהוא היה נותן הקטרת על האש בהיכל ואחר כך מכניס את המחתה לפני קדש הקדשים וראייתם על זה ממה שאמר הכתוב [שם טז] כי בענן אראה על הכפרת כי הוא לא היה נכנס אל הכפרת אלא בענן לדעתן. והקבלה האמתית באה כי אין הדבר כן אלא כמו שבאר ואמר [שם] ונתן את הקטרת על האש לפני ה' ובאותה שעה לא יוכל שום אדם לדעת מה שהוא עושה כמו שנאמר [שם] וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו ומפני זה היו משביעין אותו. והוא היה בוכה מפני שחשדוהו במינות. והם היו בוכין שחשדוהו כי אסור בתורתנו לחשוד ולחשוב מחשבה רעה על אדם שענינו מסופק אלא לצורך הכרחי כמו שתראה:

והעלוהו לעליית בית אבטינס. פי' הר"ב ללמדו חפינת הקטורת שזו עבודה קשה כו'. עיין במשנה ב' פ"א דמנחות ובהל' עבודת יוה"כ פ"ג. [*עוד עיין על לשכה זו בסוף מסכת מדות]:

והשביעוהו פי' הר"ב שלא יהא צדוקי לתקן הקטורת כו'. שבאותה שעה. לא יוכל שום אדם לדעת מה שהוא עושה כמו שנאמר (ויקרא ט״ז:י״ז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו. הרמב"ם:

ואתה שלוחנו ושליח ב"ד. מפרש בגמ' דהכי קאמרי ליה משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת ב"ד. ולא שהוא שלוחם ושליח ב"ד לענין עבודה דקי"ל דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן כמ"ש במשנה ג' פ"ד דנדרים בס"ד:

והן פורשין ובוכין. פי' הר"ב דאמר מר החושד בכשרים לוקה בגופו. פירש"י דכתיב (שמות ד׳:א׳) והן לא יאמינו לי וגו'. וכתיב (שם) והנה ידו מצורעת כשלג. ופירוש כשרים מי שמעשיו סתומין ושמא אין בלבו כלום. הרמב"ם: