שְׁתֵּי יְבָמוֹת, זוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי וְזוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי, זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַעְלָהּ שֶׁל זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַעְלָהּ שֶׁל זוֹ. לָזוֹ עֵדִים וְלָזוֹ אֵין עֵדִים, אֶת שֶׁיֶּשׁ לָהּ עֵדִים, אֲסוּרָה. וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים, מֻתֶּרֶת. לָזוֹ בָנִים וְלָזוֹ אֵין בָּנִים, אֶת שֶׁיֶּשׁ לָהּ בָּנִים, מֻתֶּרֶת. וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים, אֲסוּרָה. נִתְיַבְּמוּ וּמֵתוּ הַיְבָמִין, אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהֻתְּרוּ לַיְבָמִין, הֻתְּרוּ לְכָל אָדָם:

ולא תתיבם. שמא ילדה צרתה. וא״ת תחלוץ ואח״כ תנשא לשוק ממה נפשך. תירצו בגמרא, משום דחלוצה פסולה לכהונה, ואם תחלוץ וימצא אחר כך שילדה צרתה ולד של קיימא וחליצתה אינה כלום, צריכים להכריז עליה שהיא כשרה לכהונה ולא נפסלה מחמת אותה חליצה. ומי שנמצא בשעת חליצתה ולא נמצא בשעה שהכריזו על החליצה דלאו כלום היא ולא נפסלה לכהונה על ידה כשיראה אותה נשואה אחר כך לכהן יאמר שחלוצה מותרת לכהן:

ב' יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי בו': כבר הקדמנו בפ' שלפני זה [ה"ג] הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה ויבמתה ולכך כשאמרה יבמתה מת בעלי אינה נאמנת על יבמתה שיש לנו לומר שמא לא מת אבל רוצה שתנשא יבמתה והיא זקוקה ליבום מפני שתאסר על בעלה ואע"פ שהיא עצמה כמו כן אסורה על בעלה אם תנשא עם כל זה ניחוש שמא סברה ואמרה תמות נפשי עם פלשתים ורוצה בקלקול עצמה מפני קלקול יבמתה ולכך אסורה מפני בעלה של זו ר"ל מפני יבמה שאין עדות במיתתו אלא יבמתה והיא אינה נאמנת וזו אסורה מפני בעלה של זו שהיא יבמה ואם יש עדים לאחת מהן שמת בעלה יבמתה מותרת לפי שיש לנו עדים שהעידו במיתת היבם והיא עצמה נאמנת לומר מת בעלי כמו שנקדם לנו וזאת שהעידה במיתת בעלה אסורה לפי שיבמתה בלבד היא שהעידה במיתת יבמה ואינה נאמנת. ואמרו מתייבמת ר"ל שתאמר זאת מת בעלי ויש להם יבמים אחרים הרי אלו מתייבמות בלי ספק לפי שאין שם מקום חשש ואם מתו היבמים אסורות להנשא לשאר ב"א. ואין הלכה כר"א:

זו אסורה מפני בעלה של זו וכו'. פי' הר"ב שאין יבמה מעידה לחברתה ועי' מ"ש בזה פרק דלעיל ריש מ"ז:

לזו עדים. פי' בעדות המועיל לה והיינו אף עד אחד וכיוצא בזה כתב הרא"ש ברפ"ק דב"מ גבי עד אחד פוטר מן השבועה ע"ש וכיוצא בזה כתבתי בפרק י"ב משנה ה' בשם התוספות ועיין עוד מ"ש במשנה ב' פרק ד' דגיטין ול' הרמב"ם בפ"ג מה"י היה לאחת מהן עד וכו':

את שיש לה עדים אסורה כו'. תימא לרבינו יצחק מאי קמ"ל ושמא אשמועינן דלא אסרינן הא אכוו הא. תוספות:

נתיבמו. ארישא קאי שאין להם לא עדים ולא בנים. רש"י:

ומתו. דאילו נתגרשה מותרת לזר וכ"כ הרמב"ם ופשוט הוא שאפילו היה בעל חברתה קיים אסורה לו. מפני שהיא גרושת אחיו [המגיד שם]:

ומתו היבמין. פירש בלא בנים דאם היו להם בנים מותרת לינשא לעלמא שאפילו היה בעל חבירתה קיים אסורה לו וכפי' המגיד. רבי אלעזר אומר הואיל והותרו וכו'. דהואיל ואנסיבא לא מקלקלא נפשה. והקשו בתוספות דבפרק דלעיל משנה ז' אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי חמותה אסורה ה"ל לרבי אליעזר לפלוגי ולא למיסר אם נשאת הכלה ונראה לרבינו יצחק דלא דמי דלעיל ודאי שהצרה או היבמה [* וכן הכלה] באה להעיד על חברתה. אין לה להיות נאמנת אפילו לר' אלעזר אבל הכא כל אחת אינה מתכוונת להעיד על חברתה אלא על עצמה וממילא נאמנת על צרתה כיון שאין מתכוונת להעיד על חבירתה ע"כ: