יְבָמוֹת ט״ז · א׳

האשה. לא תנשא. הואיל ובלא בנים יצא בעלה:

האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים כו': וכמו כן אינה חולצת לעולם עד שיודע לה בודאי שצרתה לא ילדה וטעם זה לפי שהחליצה פסולה לכהן כמו שנתבאר במה שנקדם בזאת המסכת [פ"ז ה"א] וכשנחלצה ונפסלה לכהונה ואח"כ (ידוע) [יודע] לנו שצרתה ילדה נמצאת שזו החליצה אינה צריכה ולא תפסל לכהונה ואנחנו נצטרך לפרסם להודיע שזאת החליצה לא היתה צריכה ושהיא מותרת לכהונה ולכך לא תחלוץ עד שיתבאר הדבר אם היא צריכה חליצה אם לא ואמרו אינה חוששת ר"ל אינה חוששת שמא נולד לה יבם ור"ל באמרו מליאה שהיתה מעוברת. ואין הלכה כרבי יהושע:

לא תנשא. דאף על גב דרוב נשים מתעברות ויולדות ואם כן שילדה צרתה ולד של קיימא מותרת אשה זו לשוק מ"מ איכא מיעוט דמפילות [ומרע לרובא דמתעברות ממש דמאותו חלק המרובה שמתעברות אתה מסלקו שיש מקצתן מפילות א"נ ה"ק מיעוט מפילות. ובכלל זה מיעוט שאין מתעברות. אלא דגרוע הוא אפילו למיעוט. אבל תרווייהו חשבינן דלהוו מיעוט שלם. כ"כ נ"י]. וחזקה שאסורה לשוק דבחזקת יבום קיימא כיון דאית לה יבם וסמוך מיעוט לחזקה וה'"ל פלגא ופלגא דחזקה לא עדיף כי רובא. וא"צ לומר דאתיא מתניתין כרבי מאיר דחייש אפילו למיעוטא כו' כ"כ נ"י שכן היא מסקנתא דגמרא. וכן נראה דעת הר"ב דאל"כ הוה ליה לפרש דמתניתין כרבי מאיר ודלא קי"ל הכי. דהא במשנה ח' פרק ג' דטהרות פסק דלא כרבי מאיר דחייש למיעוטא. ולדבריהם הא דקאמר בגמרא מחוורתא דמתניתין כר"מ. לא קיימא לבסוף כשמפרש בגמרא סמוך מיעוט לחזקה וכו' אליביה דר"מ. אלא דהשתא איכא נמי לפרושי הכי אליביה דרבנן ואתיא רישא כרבנן:

היא צרתה. ובגמרא מאי היא צרתה דצרתה מיותר הוא ומפרש הא קמ"ל להא צרה הוא דחיישינן. לצרה אחריתא לא חיישינן. פירש"י אינה חוששת שמא אשה אחרת נשא. ע"כ. ובפ"ג מה' יבום כתב הרמב"ם וז"ל אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת וכו' לא תיחוש לצרתה שבמדינה אחרת הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה ע"כ. נראה דהכי מפרש לצרה אחריתי לא חיישינן. אבל נראה דאי משום הכי לא איצטריך מתניתין לאשמעינן דמלתא דפשיטא בטעמיה הוא:

יצתה מלאה חוששת. דכיון שיצתה מלאה ועבר זמן לידתה אין אומרים שמא הפילה. דה"ל כמיתה. ואסיקנא בפרק כל הגט (גיטין כח.) דלשמא מת לא חיישינן וכיון שנסתלק מיעוט מפילות. וחזקה [דאסורה] לשוק לא נשאר כאן אלא ספק דמחצה זכרים ומחצה נקבות ולפיכך חוששת. נ"י: