הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבְנָהּ עִמָּהֶם, וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי, נֶאֱמֶנֶת. מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְחוֹשְׁשִׁים לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים כו': במשנה הראשונה לפי שאנו יודעין שיש לה בן ומשום כך היא אסורה ליבם לכך לא נאמין אותה כשהיא אומרת מת בני ואח"כ מת בעלי כדי שתהיה מותרת ליבם לפי שהאיש שהוא ברור אצלנו שהיא אסורה עליו באיזה ענין שיהיה לא נאמין אותה שנסתלק האיסור בדיבורה ולכך חוששין לדבריה כמו שנזכר ובמשנה השניה לפי שאין אנו יודעין לה בן ויצתה מכאן והיא מותרת ליבם הרי היא נאמנת כשאומרת הרי אני בחזקתי הראשונה ומותרת ליבם ותתיבם וכשאומרת ניתן לי בן ומת בחיי בעלי הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל אם אמרה הבן שנולד לי מת לאחר מיתת בעלי אינה נאמנת לפי שהיא רוצה לפטור עצמה מן החליצה ומן הייבום במה שאומרת ואנו ידענו אותה בזמן שאם ימות בעלה תהיה זקוקה לייבום לפיכך מדרך האיסור חוששין לדבריה כמו שזכרנו: