יְבָמוֹת י״ג · י״א

גדולה וקטנה בא יבם על הגדולה כו': והלכה כרבי אליעזר:

רבי אלעזר. ה"ג בלא יו"ד ולעיל משנה ז' גרסינן ביו"ד והכי איתא בפ"ק דנדה דף ח' ע"א ור"א ביו"ד הוא ר"א בן הורקנוס תלמיד ר' יוחנן בן זכאי ור' אלעזר בלא יו"ד הוא רבי אלעזר בן שמוע הכהן שהיה בדורו של *) ר"ג ורבי רצה ללמוד לפניו כדאיתא בגמרא סוף פרק הערל:

מלמדין הקטנה. והר"ב העתיק בכולן מלמדין וכבר נחלקו בזה אבות העולם הראב"ד סובר דלא אמר רבי אלעזר דמלמדין אלא בגדולה וקטנה כדי לקיים יבום דאורייתא אבל בחרשת וקטנה דתרווייהו מדרבנן [* והא קיים לה בביאה ראשונה]. לא אמר. אלא לעולם יתרחק אדם מן המיאונין וכתב דבנוסחתו לא גרס בכולן והרמב"ן כתב שנמצא בנוסחאות בכולן וכן הוא בתוספתא וקאי אף אחרשת וקטנה. דמידי הוא טעמא דמתרחקין מן המיאונים דדילמא גדלה ומחרטה בה. וזו יוצאת על כל פנים למה תתעגן ותמתין עד שתגדיל ותחלוץ ותפסול מן הכהונה שופך מי בורו ואחרים צריכין לו ותאסר חרשת על בעלה שכנסה בהיתר ואפילו אי ל"ג בכולן לא איצטריך לאשמועינן בחרשת וקטנה דפשיטא דכיון שאין תקנה אלא להוציא שתיהן למה לא ילמדוה למאן לתקנתה ולתקנת חברתה אבל איצטריך לאשמועינן בבא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה דאיקיים מצות יבום והוא פסלן על עצמו בפשיעה. ולפיכך היה ראוי שלא לחזור ולהתיר לו כלום וכן ברישא משום דגדולה לא רמיא קמיה. דמעיקרא כאחות אשה דמיא ומוטב שתצא משתתיבם. הלכך צריכי תרווייהו וכדאיתא נמי בתוספתא עכ"ד וכן דעת הפוסקים. ומעתה בין לנוסחא דגרס בכולן. ובין לנוסחא דל"ג בכולן. ניחא דאיצטריך למתני הך משום דר' אלעזר אע"ג דדברי ת"ק נשמעוניה מקמייתא:

הקטנה. אבל חרשת לא לפי שלא תיקנו לחרשת שום מיאון כלל וטעמא בגמרא דריש פרק דלקמן משום דממנעי ולא נסבי לה הואיל ולעולם יכולה למאן מפני חרשותה אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה כל שעתא עד שיעבור זמן מיאונה: