נִסֵּת עַל פִּי בֵית דִּין, תֵּצֵא, וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן. לֹא נִסֵּת עַל פִּי בֵית דִּין, תֵּצֵא, וְחַיֶּבֶת בַּקָּרְבָּן. יָפֶה כֹּחַ בֵּית דִּין, שֶׁפּוֹטְרָהּ מִן הַקָּרְבָּן. הוֹרוּהָ בֵית דִּין לִנָּשֵׂא, וְהָלְכָה וְקִלְקְלָה, חַיֶּבֶת בַּקָּרְבָּן, שֶׁלֹּא הִתִּירוּהָ אֶלָּא לִנָּשֵׂא:

וצריכה גט מזה ומזה. טעמא דבעיא גט משני, שכשרואים את הראשון חי סבורים שגרשה וע״י כן נשאה שני ואשתו גמורה היא, ואם מוציאה בלא גט נמצאת אשת איש יוצאה בלא גט:

ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן כו': זאת ההלכה דחויה אבל היא חייבת קרבן מכל הצדדין לפי שהעיקר אשר הוא אצלנו בעושה בהוראת ב"ד שהוא פטור מן הקרבן יש לו תנאים רבים כמו שיתבאר בתחלת הוריות ובהתקבץ אלו התנאים יהיה העושה פטור ואלו התנאים אין בכאן מהם גם אחד ולכך האשה ובעלה השני חייבין בקרבן לפי שהם שוגגין וזה הקרבן חטאת נקבה מן הצאן:

ופטירה מן הקרבן. כתב הר"ב ולית הלכתא כו' וטעמא שאין זו הוראת בית דין אלא טעות כדאיתא בגמרא וכ"כ הרמב"ם פי"ד מה' שגגות אע"פ שבפירושו כתב בלשון אחר:

וקלקלה. מפרש רבי יוחנן בגמרא ותניא כוותיה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דלהכי לא שריא. אבל זינתה לא. מ"ט אתון הוא דשויתון פנויה [*ועיין בדבור דלעיל]: