הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעְלֵךְ, וְנִסֵּת, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַעְלָהּ, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וּצְרִיכָה גֵט מִזֶּה וּמִזֶּה. וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה וְלֹא פֵרוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְלָאוֹת, לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. אִם נָטְלָה מִזֶּה וּמִזֶּה, תַּחֲזִיר. וְהַוָּלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה. וְלֹא זֶה וָזֶה מִטַּמְּאִין לָהּ, וְלֹא זֶה וָזֶה זַכָּאִין לֹא בִמְצִיאָתָהּ וְלֹא בְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וְלֹא בַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. הָיְתָה בַת יִשְׂרָאֵל, נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה, וּבַת לֵוִי מִן הַמַּעֲשֵׂר, וּבַת כֹּהֵן מִן הַתְּרוּמָה. וְאֵין יוֹרְשִׁים שֶׁל זֶה וְיוֹרְשִׁים שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁים אֶת כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם מֵתוּ, אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּתֻבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַעְלָהּ הָרִאשׁוֹן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ מֵאָחִיו שֶׁל רִאשׁוֹן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ, וְאֵין הַוָּלָד מִמֶּנּוּ מַמְזֵר. וְאִם נִסֵּת שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לוֹ:

האשה. ואמרו לה מת בעליך. שאמר לה עד אחד מת בעליך ונשאת על פי עד אחד. ולפיכך תצא מזה ומזה כדין אשת איש שזנתה שאסורה לבעל ואסורה לבועל, דלאו אנוסה היא, ואף על גב דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה משום עגונה, טעמא מאי משום דהיא גופה דייקא ומנסבא, והך דלא דייקא קנסינן לה. אבל נשאת על פי שני עדים שאמרו לה מת בעלך, הא אמרינן בסיפא נשאת שלא על פי ב״ד כלומר שלא היתה צריכה להיתר ב״ד כיון שהיו שני עדים מעידין בדבר, מותרת לחזור לבעלה הראשון, דאנוסה היא, דמאי הוה לה למעבד. ובגמרא מוכח דלית הלכתא הכי, אלא לא שנא נשאת על פי ב״ד בעד אחד ולא שנא נשאת ע״פ שני עדים אם בא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה:

האשה שהלך בעלה למדינת הים כו': מן העקרים שהם אצלנו שכל מי שזנתה אשתו תחתיו אסורה עליו ועל מי שזנתה עמו לפי שנאמר בסוטה נטמאה נטמאה ב' פעמים ובא בקבלה טמאה לבעל וטמאה לבועל ולפיכך חייבנו בכאן תצא מזה ומזה אע"פ שהיא שוגגת לפי שהיא נעשית זונה. וחיוב הגט מן הראשון מבואר ואמנם מן השני גזרה שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט. ולא יתחייב אחד מהם בכתובה ולא תנאי כתובה לפי שהדין הכריח שניהם לגרשה ואין דינה כדין אשת כהן שנשבית שבעלה חייב בכתובתה. ואחזור למה שאמרו ולא בלאות ר"ל לא מה שנאבד ונפסד מנכסי צאן ברזל ולא מנכסי מלוג אין מוציאין מהם ואם היו הבלאות בעין היא תקחם בלא ספק שהעיקר אצלנו שהיא לא הפסידה בלאותיה הקיימין. ולא פירות שאין מוציאין מהם מה שהגיע אצלם מפירות נכסיה וכמו כן אין לה תוספת כתובתה. ואמרו הולד ממזר מזה ומזה ר"ל אם כשבא עליה הראשון שנית והיא תחת השני קודם שתקבל ממנו גט הולד ממזר והוא ממזר מדרבנן והולד משני ממזר מדאורייתא ולכך הולד מראשון אסור בממזרת ואסור בבת ישראל. ומן העקרים שבת לוי שזינתה לא נפסלה מן המעשר אבל נפסלה בכאן משום קנס. ואין הפרש בין נשאת ברשות ב"ד בין שלא ברשות ב"ד ואפילו העידו ב' עדים במיתתו ולא נאמר מאי הוה לה למיעבד אלא כל זמן שיבא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ואין הלכה כרבי יוסי ולא כר"א ולא כר"ש:

האשה שהלך בעלה למדינת הים. איידי דאיירי לעיל ביש מותרות בפסול תרומה ומעשר קתני נמי הא פירקא בתריה דאיירי נמי בהכי דקתני היתה בת לוי כו'. תוספות:

ואמרו לה. פי' הר"ב שא"ל ע"א וכתב נמוקי יוסף אף ע"ג דקתני ואמרו לה לשון רבים הא איתא בריש פרק ג' דכריתות דאורחיה דתנא הוא למתני אמרו לו אפילו משום חד ע"כ ועיין מ"ב פט"ז ואפשר לתת טעם לאשמעינן דאפילו היתה האמירה ע"י רבים כגון עד מפי עד אפילו הכי תנשא כדתנן בסוף מכילתין ואורחיה דתנא לאשמעינן בקיצור לדבר המפורש כבר כמ"ש לעיל פ"ו מ"ד ועיין לקמן פרק י"ב מ"ה ובפ"ז דגיטין מ"ד:

וניסת. פי' נכנסה לחופה כמ"ש במ"ג:

תצא מזה ומזה. וכ הר"ב ואע"ג דהימנוהו רבנן לעד אחד כו' ואין זה עוקר דבר מן התורה ולא מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה דהא מפרש הר"ב לקמן אחיו של ראשון חולץ מן התורה כו' ואי הכי איפכא הוה [וכן בצריכה גט משני דמשום הרואים בלבד ואי הכי מדאורייתא בעיא גט] אלא טעמא דמלתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם וניכרים דברי אמת שיהא חשוב כעדות. והא דקאמר משום עגונה. הכי קאמר חכמים שהם מחמירין בכל מקום הקלו בזה וחשבו פירסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא באו עליו עדי הכחשה והיינו דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד וכו' אלמא דאורייתא היא כך כתב נמוקי יוסף בשם הרא"ה ושתלמידו הריטב"א שבחהו בזה ע"כ. ואומר אני שודאי הוא ראוי להשתבח שהרי היא כעין נבואה כדאיתא בפ"ק דב"ב [יב.] דמתאמרה מפי הרמב"ם ז"ל כוותיה כמ"ש בסוף הלכות גרושין אבל התוספות כתבו דתקנת חכמים היא ולא הוה עוקר דבר מן התורה כיון שיש בדבר קצת טעם וסמך וכ"כ בפ"ו דנזיר דף מ"ג ע"ב בד"ה והאי מת מצוה כו' ועיין מ"ש בסוף מסכת נדרים:

תצא מזה מזה. כתב הר"ב ובגמרא מוכח דניסת ע"פ ב' עדים נמי כו' ולא דמי להוחלפו דספ"ג דהתם מאי הוה לה למעבד דסברה זו היא בעלה אבל הכא לא הוה לה להנשא לאחר דדילמא סהדי שקרי נינהו:

ואין לה כתובה. כתב נמוקי יוסף כתובה מנה ומאתים ותוספת ונדוניא דהא עוברת על דת היא ובעוברת על דת וחברותיה אמרינן בכתובות שאין לה תוספת וזו ודאי אף נדוניא אין לה דהא כתובת בנין דכרין שהיא הנדוניא אין ליורשיה ואי איהי שקלה כל שכן זרעה וזו ראיה שאין עליה תשובה הריטב"א ע"כ. אבל הרמב"ם בפירושו לא כתב אלא דאף תוספת אין לה וכך כתב המגיד פרק י' מהלכות גירושין וטעמא דנדוניא בכלל הבלאות:

ולא פירות. משני מה שאכל קודם שבא ראשון ירושלמי. נ"י:

ולא מזונות. ואפילו מה שלוותה ואכלה תחתיו. רש"י:

ולא בלאות. עיין סוף פרק י"א דכתובות:

אם נטלה מזה ומזה תחזיר. גמרא פשיטא מהו דתימא כיון דתפסה לא מפקינן מינה קמ"ל ואפילו תפסה שלא בעדים דלא מהני לה שום מיגו [* ופי' בירושלמי דדוקא מה שנטלה לאחר שבא הראשון אבל מה שתפסה קודם לכן לא תחזיר ואפילו תפסה בעדים. ומסיים בירושלמי כמו דלא מפקא מיניה כך לא מפקא מינה ע"כ כלומר השוו המדות דלפי הסברא היתה מחוייבת להחזיר כשתפסה קודם שבא ראשון דלא ידעה שאסירה לו]:

והולד ממזר מזה ומזה. פי' הר"ב אם החזירה הראשון וילדה ופי' הרמב"ם קודם שגירש השני ויהיב המגיד טעמא בפרק י' מה"ג דאחר שגרשה השני דאפילו היה כמחזיר גרושתו אחר שנשאת. הא קי"ל שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסו בו חכמים ומ"ש הר"ב מדבריהם לומר שאסור בממזרת:

ולא זה וזה מטמאין לה. דכתיב (ויקרא כ״א:ד׳) לא יטמא בעל בעמיו להחלו ללמד שאינו מטמא על אשתו פסולה. גמרא. וזו פסולה לו דאשת כהן אפילו שנאנסה אסורה לבעלה: [מטמאין. המ"ם בחיר"ק והטי"ת דגושה ותי"ו התפעל מובלע בדגשות הטי"ת]:

ולא זה וזה זכאין כו'. פי' הר"ב דטעמא מאי כו' ופירש המגיד דהיינו הראשון אבל השני מדינא לית ליה:

נפסלה מן הכהונה. פי' הר"ב משום זונה דאע"פ שהיא אשת ישראל ומותרת לבעלה כשנאנסה. פסולה מיהת לכהונה כמ"ש סוף פ"ג:

מן המעשר. כתב הר"ב קנסא היא וכו' ונסתפקו התוספות [צא. ד"ה אמר] אי מתניתין ר"מ היא כדלעיל אבל לרבנן לא גרעה מזרה אחרת. א"נ אפילו כרבנן וקנסוה שלא ליתן לה מעשר אף על פי שמותרת לאכלו [* ולהרמב"ם בריש הלכות מעשר מפשט פשיטא ליה דקנסוה]:

ומן התרומה. פירש הר"ב אפילו תרומה דרבנן. דאילו בתרומה דאורייתא לא איצטריך למתני דכיון דקנסוה אמעשר כ"ש אתרומה:

ואין יורשים כו' את כתובתה. פי' הר"ב כתובת בנין דכרין. מפורש במשנה י' פ"ד דכתובות. וצריכא לאשמעינן דאפילו לזרעה קנסו רבנן. גמרא:

רבי יוסי אומר כתובתה על נכסי כו' ר' אלעזר אומר וכו'. בגמרא פליגי איכא מ"ד דבתראי מודו לקמאי. ר"ש מודה לר"א דאי לא קניס בביאה דעיקר איסורא כל שכן בממונא. ור"א לא מודה לר"ש באיסורא. ותרווייהו מודו לר"י דביתבה תותיה לא קנסו כ"ש בכתובה דלמשקל ומפיק. ורבי יוסי לא מודה להו ביתבה תותיה. ור' יוחנן אמר קמאי מודו לבתראי. ר' יוסי מודה לר"א כתובה דמדידיה לדידה לא קניס כ"ש במדידה לדידיה. ור"א לא מודה לר"י במדידיה לדידה. ותרווייהו מודו לר"ש דבמחיים לא קנסו כ"ש לאחר מיתה ור"ש לא מודה במחיים:

רבי שמעון אומר ביאתה וכו'. כתב הר"ב ארישא פליג דקתני לא מיבמין. וכן לשון רש"י. ונ"ל שרוצה לומר דפליג וסבר דאפילו לכתחלה מיבם והא דתנן פוטרת צרתה משום דאשכחן בפי"ג דיש נשים שאין פוטרות צרותיהן קמ"ל דזו פוטרת: