סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִים, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, הוֹאִיל וּטְהוֹרָה אֲסוּרָה לְזָרִים וּטְמֵאָה אֲסוּרָה לְכֹהֲנִים, מַה טְּהוֹרָה עוֹלָה, אַף טְמֵאָה תַּעֲלֶה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, לֹא, אִם הֶעֱלוּ הַחֻלִּין הַקַּלִּין הַמֻּתָּרִין לְזָרִים אֶת הַטְּהוֹרָה, תַּעֲלֶה תְרוּמָה הַחֲמוּרָה הָאֲסוּרָה לְזָרִים אֶת הַטְּמֵאָה. לְאַחַר שֶׁהוֹדוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אָבְדָה בְמִעוּטָהּ:

חוץ מדמי אותה סאה. שצריך ליתנה לכהן:

לאחר שהודו. ענינו לאחר שהודו ב"ש לב"ה שתעלה וכן ביאר בגמרא כי לא נמצא בשום מקום לעולם שיחזרו ב"ש לדברי ב"ה אלא בכאן וכאשר הסכימו כי סאה שנפלה תעלה א"ר אליעזר תירום ותשרף כדין תרומה טמאה על עיקר סברתו שאמר סאה שנפלה היא סאה שעלתה ולהחמיר ואמרו חכמים בטלה במיעוטה ומותר לאכול הכל ולא תעלה והלכה כחכמים:

[*לא אם העלו. כלומר דין הוא שיעלו חולין את התרומה הטהורה שכן החולין קלין והתירן היתר הרבה שהם לזרים אבל תרומה אין כל כך התירן הרבה כי אם לכהנים לבדם ואוכלי חולין מרובים עכ"ל בפירוש שהזכרתי]:

לאחר שהודו. ועיין מ"ש ריש פ"ג דמסכת פאה: