תְּרוּמוֹת ה׳ · ב׳

ירקבו. דאי אפשר לכהן לאכלה משום תרומה טמאה. והא דלא תנן ידלקו, משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי בהו לידי תקלה ואתי למיכל מנייהו, משום דדמוע קיל להו לאינשי ולא מזדהרי ביה כולי האי:

כשנפלה למאה לא יהיה הכל מדומע כמו שקדם ור"א אומר כי כמו שאילו היתה טהורה תעלה ותאכל כמו כן אם היא טמאה תעלה ותשרף והלכה כחכמים וכשתבין למה שאמרנו בהלכה הקודמת התבאר לך זו ההלכה עם מה שאחריה:

תרום ותשרף. בריש פ"ב דערלה מפרש הר"ב טעמא דמרים תרומה שנתבטלה באחד ומאה משום גזל השבט והכא דתשרף בלא הנאה כמ"ש הר"ב. אין כאן גזל השבט. ולמה ירים. פי' הר"ש וכן כתבו התוס' בפ"ג דבכורות דף כ"ב משום דלא פלוג רבנן. ואין לומר טעמא דאי לא ירים ויניחה ויאכלה נמצא שעכ"פ נהנה מן השבט. ואע"פ שאין השבט חסר לפי שאם ירימה ישרפה. מ"מ הואיל והוא נהנה הוי כגוזל את השבט. דבדברי ר"א במשנה ד אין לפרש כן:

ותשרף. פי' הר"ב דומיא דתרקב שלא יהנה ממנה. אבל לא גזרינן הכא שמא יהנה הימנה כדלעיל דהתם דמוע קיל לאינשי אבל הכא שהרימה חזרה לשמה הראשון כפירוש הר"ב דלקמן. ולא קיל להו. והא דתשרף פירש הר"ב בסוף תמורה:

תעלה ותאכל נקודים כו'. כתב הר"ש בשם רש"י דבכורות דמדלא קאמרי רבנן תירום ותאכל נקודים כו' כלישנא דרבי אליעזר תירום ש"מ דס"ל דנתבטלה ומותרת לזרים אלא עולה משום גזל השבט כמ"ש לעיל. ואף דמי מצי יהיב לכהן. והר"ש גם התוספות חולקים וסברי דקדושת תרומה יש בה:

כדי שלא יהא במקום אחד כביצה. לשון רש"י בבכורות ותאכל עם חוליה ומשום גזירה ע"כ. ונ"ל גזירה משום תרומה טהורה שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים דתנן לעיל. והתוס' פירשו משום גזירה דאמר עולא התם ואין נראה שרש"י נתכוין לכך דהא רש"י מפר' לדעולא דוקא לרבי אליעזר ע"ש. ואפשר שגם התוספות לא כתבו כן אליבא לישנא דרש"י אלא לסברת רש"י דחולין גמורים הם. אבל לסברתם דקדושת תרומה יש בה א"צ לכל זה אלא נפרש ותאכל אותה סאה. כמו ותשרף לר"א אותה סאה. ומשום קדושת תרומה שיש בה: