הַמְעָרֶה מִכַּד לְכַד וְנוֹטֵף שָׁלֹשׁ טִפִּים, נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין. הִרְכִּינָהּ וּמִצָּהּ, הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה. וְכַמָּה תְהֵא בִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וְיוֹלִיכֶנָּה לַכֹּהֵן, אֶחָד מִשְּׁמֹנָה לַשְּׁמִינִית:

מפני שהוא משביחו. ומתקיים יותר. ואין הלכה כרבי יהודה:

אומר בכאן כי כשעירה כד שיש בו שמן של תרומה או יין של תרומה בכד שני לא נחייב אותו לקנח אותו הכד עד שלא ישאר שם לחלוחית ואז יתן שם החולין אלא מאחר שנתמצה מן הכד כל מה שהי'בתוכו ונטפו ממנו שלש טפים טפה אחר טפה כאשר יארע לכלי כשמריקין ממנו כל מה שבתוכו מותר לו לשום באותו הכד החולין ואם הניח הכד ולא נתן בו חולין אחר שעירה אותו והטהו על צדו ונתמצה ונתכנס בו שום שארית הרי זו תרומה ולא נאמר כיון שיצא ממנו כל מה שיש בו טפה אחר טפה שלש טפין כל מה שנמצה ממנו אחר כך חולין לפי שהסיח דעתו ממנו ותרגום הטי נא כדך (בראשית כ״ד:י״ד) ארכיני כען וכבר בארנו כי הדמאי אין לכהן בו אלא תרומת מעשר ושמינית הוא שמינית הלוג וכבר בארנו שיעור הלוג וכשתהיה תרומת מעשר של דמאי שמינית השמינית או יותר על זה אז יתחייב להטריח עצמו עד שיגיענה ליד כהן ואם היה פחות מזה אינו חייב להגיעו ליד כהן אבל יצניענו עד שיבא כהן ויתננו לו או עד שיפסד וזכר בכאן את זה הדין לפי שקדם לו הדבר בשיעורין הקטנים מן התרומה שאינן ראוין לחוש בהם מפני מעוטן וכמו הגרגרים שנשרו באוצר והלחלוחית שנשארה בכד וג"כ זכר שיעור תרומת מעשר שאין אדם חייב לטרוח ולהוליכה לכהן מפני מעוטו:

[*נותן לתוכה חולין. אף כי עדיין יש טפות של תרומה אין לחוש הואיל ואין מתכוין לבטל. מהני שני בבי משמע דדבר שאינו נחשב בעיני המבטל ושאין כוונתו לבטל. לכתחלה [מותר ואף] (אף) בתוספתא התיר עד כאן לשון הפירוש שהזכרתי]:

הרכינה. פירש הר"ב הטה. תרגום הטי נא כדך (בראשית כ״ד:י״ד) ארכיני כען. ומיירי שעדיין לא נתן בתוכה חולין אלא דהוה אמינא שהן חולין מפני שהסיח דעתו מהן. הרמב"ם. [*ועיין מ"ש במשנה ח פרק ה דב"ב]:

*) ?הרכינה. כתב הרמב"ם ואם הניח הכד ולא נתן בו חולין אחר שעירה אותו והטהו על צדו ונתמצה ונתכסה בו שום שארית הרי זו תרומה. ולא נאמר כיון שעירה ממנו כל מה שיש בו טפה אחר טפה שלש טפין. כל מה שנמצא בו אח"כ חולין. לפי שהסיח דעתו ממנו עכ"ל. ומזה תבין פי' הר"ב על נכון כי דבריו לקוחים מדברי הרמב"ם:

וכמה תהא בתרומת מעשר. כתב הרמב"ם וזכר בכאן זה הדין לפי שקדם לו הדבר בשיעורין הקטנים מן התרומה שאינן ראוין לחוש בהן מפני מיעוטן כמו הגרגרים שנשארו באוצר ובלחלוחית שנשארה בכד וג"כ זכר שיעור תרומת מעשר [של דמאי] שאין אדם חייב לטרוח ולהוליכה לכהן מפני מיעוטה:

ויוליכנה לכהן. כלומר שאינו רשאי להניחה במקום הפקר אבל לא שמחוייב הוא להביאה אל הכהן. דהא פסק הרמב"ם מההיא דסוף פרק הזרוע דחולין [ד' קלד:] דאין ישראל חייבים להטפל ולהביאה מן הגורן לעיר וכו'. בפרק י"ב סימן י"ז ומשנתנו פסק בפרק ג' סימן ט"ז:

[*אחד משמנה לשמינית. והוא הקרטוב. ודרכן להפליג במדה זו מפני קטנותה. שכן אמרו אפילו חסר קרטוב. בפרק ג דמקואות ופרק יב דמנחות: