תְּמוּרָה ו׳ · ה׳

ואתנן מפורש במ"ב:

אמר המפרש כך פירשנו משנתינו ע"ד רש"י בש"ס, וכך מוכח לישנא דסוגיא. אמנם הר"ב פי' דמתני' מיירי רק תוך מעל"ע משינקה. משמע הא הרעיבה יותר ממע"לע בשעה שהקריבה, כשרה. והן הן דברי הרמב"ם בפירוש המשניות. אבל לשון הש"ס לא משמע כן, דאי מתני' מיירי דוקא בתוך מע"לע, א"כ אדמקשה בש"ס מבהמה שנתפטמה מכרשיני ע"ז דשרי, הו"ל לתרוצי בקיצור דהתם מיירי אחר מעל"ע. ועוד תמוה מ"ש הר"ב דשיעור עיכול הוא מע"לע. וקשה הרי דוקא לענין טומאה אמרינן דבכלב שיעור עיכול ג' ימים. ובעופות ודגים כדי שישרף [כאהלות פ' י"א מ"ז]. ובשאר בהמות מע"לע [כפרה פ"ט מ"ה], וטעמא דאפושי טומאה לא מפשינן. אבל בכל איסור לא חשיב מעוכל כלל כל זמן שהוא שלם במעיו [כתוס' בכורות דף ז' ב']. וה"מ במאכל עב, אבל משקה איסור, בין באיסור בין בטומאה, מיד שבלעתו חשוב כמעוכל [כחולין קט"ז], רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש [כי"ד פ"א ו'. ופ"ז ט']. וע' מ"ש בבכורות [פ"א סי' ט"ז]. ותו אפילו אי הוה הכא מאכל עב. וגם לא הוה מחלקינן בין איסור לטומאה. כי"א בתוס' בכורות [דף ז' ב'], היינו כשנדון על גוף הדבר שנאכל, אבל הכא דדיינינן על גוף בשר הפרה, מה לי שנתעכל או לא. הרי עכ"פ בבשר הפרה כבר נתעכל האיסור. וצ"ע. ואגב דאתא לידי הך מלתא, דין הניין לי להביא גם בזה גרגיר אחד ממגילת סתרים שלנו. דד' מדות בעיכולי מאכל. (א) משקה איסור מיד שבלעתו בהמה, חיה, או עוף, חשוב כמעוכל ומותר, רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש, וכמש"ל [כי"ד פ"א ו' ופ"ז ט']. וה"נ אמרינן בפרה ששתתה מי חטאת ושחטה, לא נטמא בשרה. דבטלו במעיה [כפרה פ"ט מ"ה], והטעם מדהו"ל משקה סרוח [פסחים דף י"ח א'], ואע"ג דבספרי נקט הטעם מדכתיב בפרה למשמרת למי נדה. וכששתתן אינן נשמרים מאד תוך מעיה [כרמב"ם פט"ו מפרה ה"ז ורכ"מ שם, וכן כתבו תוס' פסחים דף י"ח א בשם תוספתא] א"כ משמע דבשאר דוכתי דלא כתיב למשמרת, הו"ל כמעיקרא ולא מחשב כמעוכל. י"ל דאצטרך למשמרת שלא יטמא טומאה חמורה. ואצטרך לטעם דמשקה סרוח, שלא יטמא טומאה קלה [כר"ש פ"ט דפרה מ"ג]. ול"מ היה נ"ל דאצטרך לטעם דמשקה סרוח שלא יטמא בעודן במעיה, ואצטרך למשמרת שלא יטמאו אפילו כשחזרה והקיאתן, דאז אין שם משקה סרוח עליהן, וכדבעינן למימר לקמן. מיהו כל זה בנמצאו המשקין במעיה אז מחשבו כמעוכלין. אבל בחזרה והקיאתן זכים כמו שהיו, שלא נסרחו, לא חשיבי כמעוכלין. וכדמוכח במקואות [פ"י מ"ח], דבשתה משקין טמאין והקיאן. הרי הן בטומאתן. ומייתי הר"ש התם התוספתא, שפירשה דמיירי שלא נסרחו. וטעמא נ"ל דמדהקיאתן והם זכים. הרי נראה שלא באו לכלל עיכול. ואע"ג דבזר שבלע שזפין של תרומה, והקיאן ואכלן אחר. חשיבי אחר הקאת הראשון כמעוכל [כיומא דף פ"א א'] הרי אף שהקיאן שלם כמו שבלען. חשיבי כמעוכל אף במאכל עב. מכ"ש בהקיא משקין. שא"צ בעיכולן בגוף שום שנוי ודקדוק, מכ"ש דכשהקיאן הו"ל למחשבינהו כמעוכלין. י"ל שזפין שהקיאן דפטור השני מקרן וחומש, לאו משום דכשהקיאן חשיבי כמעוכלין. רק דמדבלען נתחלל מהן קדושת תרומה, אבל לעולם דעדיין חשיבי מאכל, מדהקיאן כמו שהיו ממש תחלה [כר"ש אהלות פי"א מ"ז, ותוס' מנחות כ"ט א' ד"ה שבלע]. אבל אין להביא ראיה לזה, מדאבעיי לן [חולין ק"ג ב'], באכל חצי זית איסור והקיאו וחזר ואכלו, אי נימא דפטור דהרי לא נהנה במעיו רק בחצי זית. ופשטינן דחייב, דהרי על כל פנים נהנה גרונו בכזית. והרי סתם אכילה דנקט התם. משמע אפילו לעסו. ואפ"ה כשחזר והקיאו לא חשיב כמעוכל. ליתא, דהתם מדמצטרף האכילה שאחר ההקאה להאכילה שקודם ההקאה, ע"כ שהקיא וחזר ואכלו תוך כדי אכילת פרס לאכילה ראשונה, וזהו קודם שיעור עיכול שהוא אחר מעת לעת [כפרה פ"ט מ"ה]. (ב) מאכל איסור שאכלו בעל חי, יש חלוק, ](א) שאם בלעו שלם. ועדיין הוא שלם במעיו לא חשיב כמעוכל (כי"ד סספ"ג וש"ך שם סק"ל]. ולכן דג טמא שנמצא במעי דג טהור, באיסוריה קאי. וכ"כ חטה שנמצאת במעי עוף בפסח והיא שלימה, הרי זה מחמיץ [כא"ח תס"ז]. ואילה"ק משזפין תרומה שבלען והקיאן. שאין האוכלן שוב חייב קרן וחומש, וכדאמרן. די"ל כמו שאמרנו, דזהו לאו מדחשיבי כמעוכלין, רק מדנתחללו מקדושת תרומה. אולם אפילו בבלעו שלם, עכ"פ כשיצא דרך בית הרעי. אע"ג שיצא שלם, חשוב כמעוכל, דהרי חיטין שבגללי בקר אף שהן שלמין אמ"ט טומאת אוכלין [כמנחות דף ס"ט א']. ורק עצמות מת שבלעתן חיה ויצאו דרך בית הרעי, טמאין עדיין ולא מחשבו כמעוכלין [שם ותענית דף כ"ב ב']. וכ"כ טבעת טמאה שבלעו אדם, ויצא דרך בית הרעי, הרי היא בטומאתה כמו שהיתה [כחולין דף ע' א'], משום דכל הנך מדהן קשין, אינן בני עיכול כלל. (ב) אולם מאכל שבלעו שלם, ומצאו שבור תוך המעים. לש"ך [י"ד פ"ג סק"ל] חשוב כמעוכל. ולרמג"א [תס"ז סק"כב]. חטה שבלעתו עוף ונמצא שבור במעיו בפסח. לא חשיב כמעוכל, ומחמיץ. ונל"פ דבנתרסק לגמרי במעיה. לכ"ע חשוב כמעוכל, דפירשא בעלמא הוא. (ג) כל זה בבלע המאכל שלם. אבל בלעס מאכל איסור קודם שבלעו, אז אם שהה במעיה של בעל חי מעל"ע, ובעופות ודגים כדי שישרף באור, ובכלב ג"י, אז חשיב כמעוכל, אף שעדיין הוא כמו שאכלו [כפ"ט דפרה ופי"א דאהלות שזכרנו]. ואילה"ק מסוגיא דחולין שהבאנו לעיל, דבאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו, דאין האכילה הראשונה חשיבי כמעוכל אע"פ שלעסו. די"ל כמו שאמרנו דהתם על כרחך בהקיאו ואכלו תוך שיעור עיכול מאכילה ראשונה. וכ"כ לא קשה מדאמרינן [חולין דף ע"א א'] דיליף מקרא דטומאה בלוע אמ"ט, משום דאע"ג שאכלו, עדיין מחשב נבילה הראוייה לגר, דנהי דלא חזיא בפני הרואה שהקיאו, עכ"פ שלא בפניו מחזי חזי, אלמא דלא מחשב כמעוכל. י"ל התם נמי הרי טמאתו המאכל להאוכל תוך מעיו קודם ששהה שיעור עיכול, וכדמוקי לה בש"ס דאכלה סמוך לשקיעת החמה קודם שטבל. מיהו י"א דלענין אכילת איסור, אפילו בלעס דינו כבלעו שלם לעיל (סי' א'). ולענין טומאה, בין שבלע שלם או לעס, בכולן משערינן בשיעור עיכול בכל מין ומין כמו שאמרנו [עיין ש"ך י"ד פ"ג סק"ל]. (ד) אמנם כל זה לענין אם נחשוב המאכל עצמו כמעוכל, אבל לענין חיוב או פטור של גוף האוכל, כגון לענין ברכה ראשונה ואחרונה על מה שאכל, כגון שאכל ושהה אח"כ, דדינו דבשהה שיעור עיכול אינו רשאי לברך ברכה אחרונה על מה שאכל, וחייב לברך גם ברכה ראשונה על מה שיאכל. זה תלוי בין במאכל, בין במשקה, בכל זמן שאינו רעב מאותה אכילה או השתייה [כא"ח קפ"ד]. ובאכל אכילה מועטת, שתיכף אחר אכילתו עדיין הוא רעב. י"א דשיעור כדי עיכול שלו כדי הילוך ד' מילין. דהיינו שעה וי"ב מינוטען [הט"ז שם]. ובכל זה אין חילוק בין אכל או בלע בלי לעיסה. או אפילו קאה המאכל. דהרי עכ"פ נהנה גרונו [כחולין ק"ג ב ] .

במשנה כל האסורים כו' ולדותיהן מותרים. ופירש הרע"ב כגון כו' כשהוא חולין והוא מפירוש הרמב"ם משמע דבנרבעו כשהן מוקדשין אסורין והוא כרבא אר"נ לקמן בל"א אבל בחבורו פ"ג מהלכות א"מ הי"ג פסק דאפילו בשנרבעו כשהן מוקדשין מותרין וע"ש בכ"מ ותימה על התוי"ט שלא העיר בזה. ומש"כ הרע"ב טעמא משום זוז"ג הוא כל"ק דרבא ונ"ל דבאתנן ומחיר אפי' היה הזכר ג"כ כיוצא בה מותר הולד משום מיעוטא דהם ולא ולדות ועוד דלא גרע משינוייהן לב"ה דהא נשתנה לזרע ואח"כ לולד. ולכן חלקן התנא לשנותן בפ"ע לעיל ולא סמך על הכלל דכאן. (וזה י"ל משום דחלוקין באם היו מעוברות קודם לכן כמש"כ לעיל) ולפ"ז יפה דקדק הכ"מ בספ"ד שם על הרמב"ם מה שהשמיט היתר דולדותיהן בהדי שינוייהן בפ"ע כמו תנא דמשנתינו ואין תפיסת המל"מ עליו כלום. אבל אחר העיון נלפע"ד בדעת הרמב"ם שגם בשאר איסורין הולדות מותרין אפי' היכא דהזכר ג"כ אסור דליכא זוז"ג ומטעם דאישתנו. וטעם זה נזכר בגמרא לקמן בל"א לר"נ. ותירץ בזה קושיית התד"ה אבל. והראיה מדסתם הרמב"ם ולדותיהן מותרין ולא הזכיר טעם דזוז"ג. וכן בפירושו לא זכר טע"ז אלא בולד טרפה. ועוד ראיה ממה שפסק שם בפ"ג הי"ד דהמשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של א"מ כו'. וזהו כמו שפשט מ"ז בריה דר"נ בע"ז כדהביא הכ"מ שם. ש"מ דחד טעמא הוא משום דנשתנו. ונכון בס"ד: