יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, אַחַד מֵהֶן יִקְרַב עוֹלָה, וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְחַיָּבֵי עוֹלָה, וְדָמָיו חֻלִּין. יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב שְׁלָמִים, וְהַשְּׁנִיָּה תִּמָּכֵר לְחַיָּבֵי שְׁלָמִים, וְדָמֶיהָ חֻלִּין. יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן:

ילדה זכר יקרב עולה. דבכור לא קדיש אלא מרחם, וכיון דמעיקרא אתפסיה בקדושה אחריתא, תו לא חיילא עליה קדושת בכורה:

ילדה שני זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני כו': מה שאמר על בהמת חולין כשאמר עליהן מה שבמעיה של זו אם זכר עולה וכו' ולפיכך דמיו חולין לפי שדבר תחלה על המבכרת אחר כן על בהמת קדשים אחר כן על בהמת חולין: ומה שאמר טומטום ואנדרוגינוס על בהמת קדשים חוזרת המחלוקת שרבן שמעון בן גמליאל אומר ולד קדשים משעה שיולד תקדש לפיכך אם היה טומטום ואנדרוגינוס שאין ראוי להקרבה אין קדושה חלה עליו וחכמים אומרים ולד קדשים בקדושתה דאמיה קאי ולפיכך יהיה ולדה קדוש ולענין זה הלכה כחכמים:

ילדה שני זכרים כו'. כתב הר"ב בבהמת חולין מיירי וכו'. גמ'. וכתבו התוס' [ד"ה כיצד] דה"מ לאוקמי *מציעתא נמי בבהמת חולין אלא דבעי לאוקמא אכיצד מערימין אע"ג דהשתא רישא במבכרת דתולין ומציעתא בקדשים וסיפא בחולין. ע"כ. ועיין לקמן:

ילדה טומטום ואנדרוגינוס כו'. על בהמת קדשים חוזר. הרמב"ם. ולא רצה להפסיק במחלוקת. לכך לא שנאו לעיל:

אין קדושה חלה עליהן. מסקי התום' דלמאי דמפרשי בסוף פ"ו דבכורות. דטומטום ספיקא. י"ל דה"נ קדושה חלה על טומטום. והא דאמר אין קדושה [חלה] . היינו קדושת הפה. דאין דעתו כי אם לזכר ודאי ולנקבה ודאית. כדאיתא במשנה ב' פ"ט דב"ב ועמ"ש שם. ומ"ש הר"ב דחכמים פליגי כו'. וסברי דולדות. בקדושת אמן קיימי. דהכי מסיים בברייתא דלעיל אבל מקדיש בבטן. יכול אף ולדי כל הקדשים ת"ל אך בכור אך חלק. ש"מ דס"ל ולדי קדשים ממעי אמן הם קדושים [*ועמ"ש בפ"ז משנה א' [ד"ה] ולדן כו']. ומ"ש ואין הלכה כרשב"ג עיין מ"ש בפ'"ח דעירובין [משנה ז'] .