הַבִּקְעָה, בִּימוֹת הַחַמָּה, רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטֻּמְאָה. וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָךְ וּלְכָךְ:

הבקעה בימות הקיץ ואע"פ שלא ילכו בה ההמון אך ישתמשו בה הקוצרים ועושה הקציר והדישה וחרישת הקרקע להכינה לזריעה במה שיבא ולכן נהיתה רה"ר לטומאה אמנם בימות הגשמים כאשר לא יכנס בה ולא ישתמש אדם אחר לפי שיפסידוה ברגליהן ולא לאחד מהן ג"כ שום עסק בה לפי שכבר נחרשה ונזרעה והגשמים ירדו תמיד ולא נשאר זולת לענין צמיחת התבואה לבד וכבר נתבאר במסכת שבת (דף ו.) שאמרם שהבקעה היא רה"י לענין שבת לומר שאינה רה"ר ואמנם היא כרמלית כמו שביארנו שם אלא אם יהיה לו מחיצה מוקפת בה גבוה מי"ט כי אז היא רה"י לשבת כמו שבארנו בש"ס ובתוספתא אמרו אלו הן ימות החמה משתעקר התבואה מתוכה ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שניה וכבר ביארנו זמן רביעה שניה פעמים רבות בפיאה ובנדרים ובזולתן:

בימות החמה. ואלו הן ימות החמה משתעקר התבואה מתוכה. תוספתא כתבוה הרמב"ם והר"ש:

רה"י לשבת. עיין בפי' הר"ב במשנה דלעיל:

ורה"ר לטומאה. עיין מ"ש במשנה ג' פי"ח דאהלות [ד"ה שדה]:

ובימות הגשמים. פי' הר"ב שהיא זרועה כו' ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שנייה. תוספתא. וכתבו התוספות פ"ט דב"ב דף קנ"ג [ד"ה ובימות הגשמים] דמשתרד רביעה שנייה לאו היינו מפני רוב המים. אלא שמשם ואילך גדילים הזרעים ודריסת הרגל מזקת להם כדתניא וכו':