ר׳ שמעון אומר רשות הרבים מפסקת. כיון דחשבינן ליה כחי לאחר שהוציאוהו מרה״י לרה״ר, ומטהרינן לכלים ואדם שהיו עמו ברה״ר דשמא חי הוא, איך נחשבהו מת למפרע קודם שיצא מרה״י, על כרחך אין יכולין לטמא מספק אדם וכלים שהיו עמו ברה״י בראשונה, הואיל ורשות הרבים שהוציאוהו שם באחרונה מפסקת שאתה מחשיבו כחי ומטהרת אדם וכלים שהיו עמו שם. ואין הלכה כר״ש:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
הבקעה. השדות אשר יחרשו ויזרעו והם בימות הגשמים רה"י לענין טומאה ושבת כמו שהתבאר בזה הפרק וסבת זה שבזה הזמן לא ילך בהן אדם לבלתי יפסידו ברגליהם ואם היה השדה מכלל השדות טמאה ואמר אני נכנסתי בזאת הבקעה אשר בה שדות הרבה ולא נודע אם הלך בזה השדה אם לא ר"א מטהר לפי שהוא ספק ביאה וחכמים מטמאים כפי העיקר אשר קדם מסברתם שספק טומאה ברה"י טמא בין שיהיה ספק ביאה או ספק נגיעה והלכה כחכמים:
ונ"ל דמה"ט נקט ביאת מצורע בפרטות. אע"ג דנכלל בשם טומאה דנקט בב' בבי בתרייתא. ה"ט דבעי לאשמעינן. דבין ברה"י שהמצורע מטמא. שהוא חלוק מר"ה בב' דברים. מדהוא ג"כ מקורה. ובין ברה"י בשאר טומאות. שאינו חלוק מרה"ר רק בדבר אחד שזה רה"י וזה רה"ר. אפ"ה למר שדינן רה"ר בתר רה"י. ולמר שדינן רה"י בתר רה"ר. א"נ להכי אצטריך למנקט מצורע ושאר טומאות משום דמצורע אינו מטמא רק בביאה. והרי קי"ל ביאת מקצת לא שמה ביאה (כרמב"ם ביאת מקדש פ"ג הי"ח). ולהכי אינו מטמא להטהור שעמו. רק כשיהי' לכל א' ראשו ורובו תחת האהל (כנגעים פי"ג מ"ח). משא"כ מת שמטמא באהל. אפילו לא הכניס רק אצבעו תחת האהל שהמת שם כבר נטמא (כנזיר מ"ג א'). ועוד יש קולא במצורע שאינו מטמא רק בעמד הטמא תחת האהל. לפיכך נקט מצורע עומד וטהור עובר לרבותא דר' יהושע. דאע"ג דאיכא למימר דלולי שהכניס הטהור ראשו ורובו. היה יודע מזה. ותו דאיכא נמי ספק ספיקא. שמא לא הכניס ראשו ורובו. ושמא לא עמד. אפ"ה מטמא ר' יהושע. דמדס"ל דשדינן רה"ר דלהוי כרה"י. והרי כל רה"י אפילו יש אלף ספקות טמא (וכמשנה ד'). ונקט סיפא בשאר טומאות לרבותא דרבנן. דאע"ג דגם בשהכניס רק קצת מגופו נטמא. ואיכא למימר שמא הכניס ולאו אדעתיה. וגם ספק ספיקא ליכא גביה. דהרי אפילו לא שהה הטמא תחת האהל נטמא הטהור. אפ"ה מטהרי רבנן. והרואה יראה כי בדברים הללו אשר הראני ה' בחסדו. השיכותי מעלי כל תלונות האפשריים לפי' רבינו הר"מ. וביחוד מה שהקשה ג"כ הרא"ש לרבינו. דאי ב' בבי דרישא בביאת מצורע מיירי. א"כ מ"ש ספק טומאה זה מכל שאר ספק טומאה. ולכן בחר לו רבינו הרא"ש בפי' הר"ש. דטמא דנקט בב' בבי דרישא. בין ברה"ר בין ברה"י. היינו כגון הא דתנן לעיל (פ"ד מ"ג) שרץ בפה חולדה. ועברה בין הטהורים או טהורים עברו ביניהן. מיהו הכא ע"כ בטומאת מת מיירי. מדמסיק שמא האהיל. ואע"ג דהאי שמא האהיל. ע"כ דלא קאי אטומאה עובר. דהרי בה לא מחלקינן בין יש או אין לטומאה מקום. מדמחשב כמליא טומאה תחתיו. והו"ל כיש לה מקום (כפ"ד סי' י"א). עכ"פ ל"ל לדחוקי לאוקמי למשנתנו בב' מיני טומאה. כיון דבין כך וכך ספק האהיל לא קאי אב' בבי דרישא. אמנם מלבד שלפי פי' זה קשה דהול"ל טומאה עוברת. ולא טמא עובר. כאשר העירותי ע"ז לעיל. קשה נמי. דא"כ ספק נגע והסיט קאי אכולה ד' בבי. וספק האהיל דלא קאי אב' בבי דרישא. תני לה באמצע. וזה אינו סדר משובח. דהו"ל למנקטיה או ברישא או בסיפא. והגאון רב"א זצוק"ל פי' נמי דטמא דב' בבי דרישא לאו דוקא במצורע. אלא בכל הטומאות. וס"ל לר' יהושע דהא דקיי"ל ספק טומאה בר"ה טהור היינו רק כשהטומאה והטהרה עוברין. אבל כשא' מהן עומד. הו"ל גם העובר כאלו הוא ברה"י. וכן הטומאה והטהרה שא' מהן ברה"י. דיינינן להו כאילו שניהן ברה"י. והגם שלפי פי' רבינו זה. דב' בבי דרישא בששניהן ברה"ר מיירי. וכן הז' ספיקות של מגע אהל היסט מצו קאי אכל ב' בבי שהזכיר התנא. עכ"פ קשה למה שני תנא בלישניה. ונקט הטמא עומד. ולא קאמר הטומאה מונחת. ותו דהרי דברי ר' יהושע הם כמילתא בלא טעמא. דלמה כשהטומאה והטהרה א' מהן עומד ברה"ר נימא דדינו כאילו גם הוא ברה"י. והרי לכאורה מסתבר איפכא. דכיון דספק טומאה בר"ה מסוטה גמרינן לה [כסוטה כח"ב]. להכי בעינן כי סוטה שיהיו שניהן עומדין ברה"י. ואפשר יש ליישב דברי רבינו. דר' יהושע ס"ל דדוקא באדם עומד ברה"ר. דין ספק טומאתו כספק טומאה ברה"י. ומה"ט נקט בב' בבי דרישא טמא וטהור. לאשמעינן דבאדם קמיירי. וה"ט משום דאדם העומד בר"ה קנויין לו ד' אמות שלו [כב"מ ד"י ע"א]. ומדקונה לו שם מציאה וגט. לפיכך הו"ל שם כרה"י. משא"כ בעובר. כיון שכל פעם מחליף ד' אמות שלו. לפיכך אין דינן כרה"י. והרי להראב"ד כל המהלך בסימטא או בצדי רה"ר אין נקנין לו ד' אמות וכמ"ש הסמ"ע [ח"מ רס"י רס"ח]. ואעפ"כ זה דוחק. דהרי ברה"ר ממש אין ד' אמות קונות אפילו הוא עומד. ובלא זה קשה לי לדברי הגאון זצוק"ל ממאי דמקשה הש"ס [נזיר נ"ג א']. באומר לב' נזירים ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם. שניהן טמאין מספק. ומקשה הש"ס ואמאי והרי ב' נזירים וחד דקאי גבייהו הו"ל תלתא. והו"ל ספק טומאה ברה"ר דטהור. ולפי דברינו מאי קושיא. מאן א"ל להמקשן דמתני' מיירי שהיו כל הג' הולכין. וצ"ע:
