נִכְנַס לְבִקְעָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְטֻמְאָה בְּשָׂדֶה פְלוֹנִית, וְאָמַר, הָלַכְתִּי לַמָּקוֹם הַלָּז וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נִכְנַסְתִּי לְאוֹתוֹ הַשָּׂדֶה וְאִם לֹא נִכְנַסְתִּי, רַבִּי אֶלְעָזָר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין:

ר׳ שמעון אומר רשות הרבים מפסקת. כיון דחשבינן ליה כחי לאחר שהוציאוהו מרה״י לרה״ר, ומטהרינן לכלים ואדם שהיו עמו ברה״ר דשמא חי הוא, איך נחשבהו מת למפרע קודם שיצא מרה״י, על כרחך אין יכולין לטמא מספק אדם וכלים שהיו עמו ברה״י בראשונה, הואיל ורשות הרבים שהוציאוהו שם באחרונה מפסקת שאתה מחשיבו כחי ומטהרת אדם וכלים שהיו עמו שם. ואין הלכה כר״ש:

הבקעה. השדות אשר יחרשו ויזרעו והם בימות הגשמים רה"י לענין טומאה ושבת כמו שהתבאר בזה הפרק וסבת זה שבזה הזמן לא ילך בהן אדם לבלתי יפסידו ברגליהם ואם היה השדה מכלל השדות טמאה ואמר אני נכנסתי בזאת הבקעה אשר בה שדות הרבה ולא נודע אם הלך בזה השדה אם לא ר"א מטהר לפי שהוא ספק ביאה וחכמים מטמאים כפי העיקר אשר קדם מסברתם שספק טומאה ברה"י טמא בין שיהיה ספק ביאה או ספק נגיעה והלכה כחכמים: