טְהָרוֹת ו׳ · ב׳

המסוכן. מי שנתעלף ואין ידוע ממנו אם חי אם מת:

הספק הראשון שיהי' מצורע תחת אהל ועבר איש טהור לשם ונסתפק לו אם הגיע תחת אהל אחד עם המצורע ונטמא כפי מה שהתבאר בי"ג מנגעים או לא נהיה עמו באהל אחד והספק השני שיהיה איש טהור תחת אהל ועבר איש מצורע תחת זה אהל ונסתפק לו אם עמד המצורע בעת עברו ונטמא האיש הטהור או לא עמד כפי מה שביארנו שם [צ"ל ובזה] מזה הפרק אמר באחרית ההלכה ספק האהיל ספק לא האהיל והספק הג' שיהיה דבר טמא ברה"י ודבר טהור ברה"ר ונגע באחד מהן או הסיטו או האהיל עליו אם היה אחד מהן ממה שיטמא באהל ולא ידע אם נגע בדבר הטמא או בדבר הטהור והספק הרביעי שהדבר הטמא ברה"ר ודבר הטהור ברה"י ונפל הספק ג"כ באיזה מהן נגע ורבי יהושע ידין בטומאה בכל ספק מהן ואין הלכה כר' יהושע:

הטמא עומד וכו'. פי' הר"ב מצורע עומד כו' כמו ששנינו במ"ז פי"ג דנגעים. וע"ש *(וטמא עובר הספק אם עמד. הרמב"ם). ומ"ש הר"ב פ"א כגון שרץ וכו' כך פירש הר"ש. והקשה מהר"ר וואלף וורמייזא דהא במ"ז פ"ב דעדיות קתני לה משום ר' יהושע דמטהר ע"כ. ולי לא קשיא דהתם לא כתב הר"ב דאדם אוחז והכא מיירי בבני אדם העוברים ויש בהם דעת לישאל. וכבר כתבתי בזה לעיל פ"ד מ"ב. אבל הרמב"ם פסק בעדיות כר' יהושע. ופסק בכאן דלא כר"י. דאיהו מפרש הכא כפירוש קמא שכתב הר"ב כך נ"ל. והא דכתב הר"ב כגון שרץ כו' צ"ל דא"נ מת בפי העורב דתנן נמי התם גבייהו. דאל"ה ספק האהיל לא שייך כלל ולא ה"ל להר"ב לפרש משום דאין חילוק בין יש מקום כו' ומ"ש כדהוכחנו לעיל פ' הזורק מ"ד:

הטומאה ברה"י וטהרה ברה"ר. פי' הר"ב כגון חנות וכו' כדקתני באידך בבא. הר"ש. ויש לדקדק למה לא הזכיר רה"י ורה"ר בטמא עומד וטהור עובר ובטהור עומד וטמא עובר כאשר הזכיר בטומאה וטהרה. ואפשר לומר דרישא ודאי בטומאה מצומצמת לרה"ר או לרה"י. ודיקא נמי מדקתני לה בלשון טמא עומד ועובר. אבל סיפא לאו בטומאה וטהרה מצומצמת לרה"ר. אלא בטומאות שהן לפני ולפנים. *(אלא שאדם עומד בחוץ ויכול לפשוט את ידיו ליגע בטומאה. א"נ שהן לפני ולפנים) והספק שמא נכנס הטהור לפני הטומאה. ואם הטהרה ברה"י והטומאה ברה"ר. שמא נכנסה הטומאה אצל הטהרה *(ובכולם ר"י מטמא וחכמים מטהרים) ורישא להודיעך כחו דר"י דאע"ג דמיטמא ודאי או מטמא ודאי ברה"ר (מודה) [טמא] הואיל וא' מהן ודאי ברה"י כדאמרן. וסיפא להודיעך כחן דרבנן. דאע"ג דאיכא לספוקי דילמא ברה"י ממש אפ"ה מטהרי רבנן *[דקא] סברי הא דאמר ספק טומאה ברה"י טמא. דוקא כי איתנהו לתרווייהו ברה"י בודאי. אלא שהוא ספק נגע ספק לא נגע. אבל כי הוי ספק בואה. טהור [ועיון במ"ד] כ"כ הראב"ד במ"ז פ"ג דעדיות. וזה קרוב לפירוש האחר שכתב הר"ב. אבל לפירוש הראשון שכתב הר"ב מעיקרא לאו קושיא הוא דרהטא דמתניתין דנגעים הוא דנקט: