עֵד אוֹמֵר נִטְמָא, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאתִי, טָהוֹר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִטְמֵאתָ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאתִי, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הוּא נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. עֵד אוֹמֵר נִטְמָא, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא נִטְמָא, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, טָהוֹר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִטְמָא, וְעֵד אוֹמֵר לֹא נִטְמָא, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, טָמֵא. עֵד אוֹמֵר נִטְמָא וְעֵד אוֹמֵר לֹא נִטְמָא, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת נִטְמָא וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא נִטְמָא, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, טָמֵא. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, טָהוֹר:

ר׳ עקיבא מטמא. דסבירא ליה לר׳ עקיבא דספק טומאה ברה״ר ספיקו טהור הני מילי כשעשה טהרות, כיון דאין להם תקנה כשנטמאו. אבל לגבי גברא להצריכו טבילה והזאה, סבירא ליה דצריך טבילה והזאה, שמא היום ומחר יתברר הדבר שנטמא:

זה כולו מבואר ועבר על העיקר הקודם שספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור ואין הלכה כר"מ:

וחכ"א הוא נאמן ע"י עצמו. פי' הר"ב דמתרצינן דבוריה כו' וכה"ג שנינו ברפ"ג דכריתות. לענין אכלת חלב שוגג או מזיד ואמרי' התם בגמרא. דאיצטריך לאשמועינן הך דהכא דבכי הא דהכא נמי מתרצינן דבוריה. ועיין בפירוש הר"ב רפ"ח דנזיר. ובפרק דלקמן משנה ו':

שנים אומרים נטמא ועד אומר לא נטמא כו'. הא תרי ותרי עיין בסוף מ"ח פ"ב דכתובות. והר"ש מייתי תוספתא דברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור. והקשה מסוגיא דפ"ג דערובין [דף ל"ו] ובתוספתא ריש דף ל"ו מתרלין ואין להאריך בזה:

עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא כו'. עיין (מ"ש) ברפ"ג דכריתות: