טְהָרוֹת ה׳ · ב׳

והצפרדע שאין בה טומאה כלל. וה"ה שרץ אחר שאינו מח' שרצים הנ"ל. כגון נחש וכדומה. רק נקט צפרדע. מדדומה בתמונתו לצד [כשיוציאוה מנרתיק ביתה] שהיא א' מח' שרצים. ולהכי אפשר שיהיה מסופק בין נגיעת זה לזה. ולאו דוקא שרץ א' וצפרדע א'. אלא אפילו י' שרצים וצפרדע א' או איפכא. לעולם מטהרי' רבנן ספק נגיעתן בר"ה [אבל ברה"י גם בכה"ג טמא לכ"ע כלקמן פ"י מ"ד]. ור"ע אפילו בר"ה מטמא. וכן מפורש בתוספתא [ועמ"ש בס"ד ספ"ד בבית הספק סי' י"ב]:

והא דנקט עצם מנבלה ולא שאר עצם טהור. וכ"כ קשה ברישא דנקט כזית מנבלה ולא כזית בשר טהור. י"ל דבכזית נבלה בעי לאשמעינן רבותא אליבייהו דרבנן. דאע"ג דבכזית נבלה יש בה עכ"פ חזקת טומאת מגע ומשא. אפ"ה ביש בה ספק אהל מטהרי רבנן. ואיידי דנקט ברישא כזית נבלה. נקט בסיפא נמי עצם נבלה:

נגעתי בזה וא"י אם הוא טמא כו'. נ"ל דר"ל דלא היה לפניו אלא אחד ונגע בו וא"י אם הוא צב או צפרדע. וקמ"ל בזה דאפי' בדלא איקבע טומאה (עי' כריתות רפ"ד) ר"ע מטמא. ואולי דדוקא בטומאת ערב מחמיר ר"ע בזה אבל בטומאת ז' מודה דטהור דכיון דאינו אלא חומרא בעלמא כמש"כ הר"ש לא מחמיר כולי האי לטמאותו ז' ולטעון הזייה ולכן במ"א דאיירי בט"ז לא נקיט פלוגתייהו רק בדאיקבע טומאה. ובבא השניה דהכא נקיט לרבותא דרבנן דאפי' בדאיקבע טומאה וטומאת ערב מטהרי ונכון בעז"ה. אבל אח"ז ראיתי במל"מ פי"ט מהל' אה"ט ה"א בד"ה ומ"ש רבינו. שנ"ל דאף ר"ע לא מחמיר אלא בדהוחזק טומאה ע"ש. וע"כ יפרש דנגעתי בזה כו' שב ג"כ אר"פ השרץ וצפרדע כו'. והחילוק דבין הבבות הוא דראשונה איירי דיודע באיזה מהן נגע אבל א"י אם היה צב או צפרדע. ובבא השניה היינו שא"י באיזה מהן נגע. אבל תימה לפרש כן דפשיטא דהיא היא. וכ"כ בעצמו בפ"י מהל' מקואות ה"ו בד"ה גרסי' בתוספתא על הדין הא' דשם: