בֵּין הָעִגּוּלִים לַזַּגִּין, רְשׁוּת הָרַבִּים. כֶּרֶם שֶׁלִּפְנֵי הַבּוֹצְרִים, רְשׁוּת הַיָּחִיד. שֶׁלְּאַחַר הַבּוֹצְרִים, רְשׁוּת הָרַבִּים. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים נִכְנָסִים בָּזוֹ וְיוֹצְאִים בָּזוֹ. כְּלֵי בֵית הַבַּד, וְשֶׁל גַּת, וְהָעֵקֶל, בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁל עֵץ, מְנַגְּבָן וְהֵן טְהוֹרִין. בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁל גֶּמִי, מְיַשְּׁנָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אוֹ חוֹלְטָן בְּחַמִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם נְתָנָן בְּשִׁבֹּלֶת הַנָּהָר, דַּיּוֹ:

ואם טמאין הן. כגון שידעו שישבה עליהן אשה נדה או זבה:

עיגולין. הן לוגין הכלים אשר בהן הענבים מוכנים לגת והיו בעיגולי התבנית אצלם ולזה נקראו עיגולין והם אשר קוראים אנחנו אלמנסור. וזגין הפסולת והן הזגין אשר ישארו אחר הדריכה והוא גם כן שלפני בוצרים הוא אשר יעמוד נגד פניהן מן הכרם כשיבצרו ושלאחר הבוצרים מה שכבר נשלם בצירתו וכבר ידעת ענין היות מקום רשות היחיד או רשות הרבים לענין טומאה:

עקל בית הבד. הוא הקף סביב הזתים בעת הדריכה לחברם ולקבצם ואמר שאלה הכלים אם היו טמאים הנה יכנס בחלקיהן משקין טמאין בלי ספק ואם היו מעץ ינגבם אם היו של גמי וכיוצא בהם אשר לא יתנגבו יעזבם שנה תמימה עד שינגבם האויר או ירחצם במים חמין עד שיצא מה שבלעו ממשקים טמאים ור' יוסי אומר שיתלם בשטף הנהר ויורחצו תכלית הרחיצה ואחר יטבילם בלי ספק ולשון התוספתא מי שהיו גתיו ובדיו טמאין ומבקש לטהרן הדפין והלולבין והעדשות מנגבן וכו' ואין הל' כר' יוסי:

בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו. בזמן שהרבים נכנסים ברוח זו ויוצאים ברוח שכנגדה. הרמב"ם פ"כ מהא"ה (ה' ז'):

ושל גת. והר"ב העתיק של גת וכן הר"ש. וכך הוא במשנה שבגמרא דפוס ישן:

*[והעקל. פי' הר"ב שאחר שסחטו הזיתים נותנים הגפת כו' שאותו הפסולת נקרא גפת כדפי' הר"ב ברפ"ג דשבת]:

מנגבן. במים ואפר כדפי' הר"ב בשלהי מסכת ע"ז וכ"פ הר"ש:

בשבולת הנהר. פי' הר"ב מקום שהמים רודפין מל' ושבולת שטפתני (תהלים סט ג) ולפי שדרך הספינות ללכת (שם) נקרא שבולת מל' שביל. ובשלהי מסכת ע"ז אמרינן דמניחן שם עונה. או יום או לילה. גבי מעין שמימיו רודפין. הר"ש:

סליק מסכת טהרות