טְהָרוֹת י׳ · ח׳

הבדדין שטיהרן בעה"ב. והן דרכן לילך יחף. כדי לדרוך הזיתים ברגליהן:

ואע"ג דבקדמו משקין טמאין. מתבטלין בהרוב טהורין שנתערבו בהן אח"כ [כמכשירין פ"ב מ"ג] היינו בשהטהורין מחוברין שאין מקבלין טומאה. ולא כשהן תלושין [ועמ"ש בס"ד ידים פ"ב סי' י"ז] ויאמר הקטע היוצא בקב אשר מסרו לנו רבותינו דפירושי זה הוא על דעת נותני לחמי האבירים ה"נ הר"מ והר"ש והרא"ש. אולם הנני נתך בתוך תמיהתי. הרי כל הנך בבות רק בידים משואבות מיירי. וכמ"ש רבותינו בעצמן וכיון איך אפשר שהאשכול שהוא שלישי יטמא להענבים שבגת. או להטפה משקה שיצא מהאשכול. והרי אין שלישי מטמא או פוסל לאוכלין או משקין. ועל קושיא זו לא נסתפק בתירוץ הר"ש שהבאנו לעיל ביכין סי' כ'. דהך תנא ס"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי. דלו יהי' שהי' אשכול תרומה ממש אפ"ה לא היה נעשה מבידים רק שלישי. ואיך יטמא להענבים שבגת ולהטפה היוצא הרי שלישי שאינו פוסל שוב תרומה. אינו מטמא משקין להיות תחלה [כפרה פ"ח מ"ו]. וגם בתירוצינו שהבאנו לעיל סי' כ'. דמיירי בשנעשה על טהרת תרומה. גם מזה לא נמצא תרופה לקושיא זו. ומטעמא דאמרן. ולא נשאר לנו פליטה אלא לומר כתירוץ האחר שהביא הר"ש במשנה ד'. דס"ל להאי תנא דפרקין דהתם ידים תחילות וכר"ע ברפ"ג דידים וא"כ יהיו כל הבבות הללו דלא כהלכתא. דהרי קיי"ל דסתם ידים רק שניות הן [כשבת דף י"ד ב']. ומה"ט באמת הרמב"ם כשהביא בבא זו דמשנתינו בחיבורו (אוכלין פ"ט ה"ד) הסיב העניין דמיירי כשנפלו הענבים מידי אדם טמא. דאז שפיר אפשר שהאשכול שבידו יהיה ראשון או שני. ואפשר עוד דלדעת הרמב"ם כמו דמשנה ו' דלקמן. אע"ג דנקט סתמא שהיה עומד ומדבר ונתזה צנורא מפיו. ומיירי בע"ה כמו כן משנתינו. וכן כל הנך בבות דלעיל. מיירי בע"ה העוסקין בבית הבד ולא נטהרו עדיין מהבעה"ב וא"כ הרי ע"ה נידון כאב הטומאה ויתישבו א"כ בזה כל הקושיות הנ"ל: ולולא מסתפינא מרבותינו הי' נ"ל דהאי ונפלו ממנו ענבים דנקט תנא בבבא זו. קאי אבבא הסמוכה לעיל מינה. דהיינו שנפלו ענבים מהגת שנטמא מהגרגר שאין בו חותם שנפלו לשם. שע"י המשקה הטמא של הגרגר. נעשו כל הענבים שבגת שני. ודרך הענבים השניים שנפלו מהגת. במקום מופנה דהיינו במקום טהור. שלא נטמא עדיין מהגרגר בלא חותם ובזה יתיישב הכל בס"ד: