טְהָרוֹת י׳ · ו׳

ואם טמאין להן שיודעין שהכלי נטמא וכדומה:

כך פירשתי ע"ד רב"א. אלא שרבינו כתב סתם דברישא פליגי אם הוכשרו במשקה היוצא לאיבוד. אבל בסיפא שאין המשקה הולך לאיבוד. לכ"ע מכשיר. אולם אני בעניי הסברתי טעם לכל אחד שלא יחלקו על סתם משנה דריש מכשירין. וגם דברי הרמב"ם [פי"א מאוכלין] כך נוטין אלא שכתב דלהכי לב"ה ברישא לא הוכשרו מדהניחן במקום שהמשקה הולך לאיבוד אינו מקפיד על משקה היוצא. ולפיכך לאו שמה משקה להכשיר ובסיפא מדהניחן במקום שאין המשקה הולך לאיבוד גלי אדעתיה דמקפיד על המשקין היוצאין. והוכשרו בו עכ"ל רבינו. אולם כל שאר רבותינו פה. וגם הרמב"ם בפירושו כאן בכללן. כולן פה אחד דמתני' מיירי בשאין עליהן משקה. רק טעמא דב"ש אע"ג שבצרן תחלה לאכילה. כיון שנמלך אח"כ לתתן לגת הוכשרו. כאילו בצרן מתחלה לגת. וב"ה ס"ל דכיון דכל נמלך מלתא דלא שכיח היא. לא גזרינן בה שיהיה כאילו מתחלה בצרן לגת. אבל בסיפא שהניחן על עלין או בעביט הזפות. מדכך דרכן כשיבצרן לגת. מוכחא מלתא שתיכף מתחלה בצרן לגת והוכשרו. ולפ"ז הי' נ"ל לומר. דרישא וסיפא בשבצרן תחלה סתמא מיירי. רק ברישא רבותא קמ"ל אליבייהו דב"ה. דאע"ג דלקטן סתם. ואח"כ נתנן לגת. אפ"ה כיון שמתחלה נתנן לסל או באדמה. מוכח דלאכילה בצרן והשתא נמלך לתתן לגת ולא הוכשרו ורק בסיפא אף שלקטן סתם. הרי ממקום שהניחן מוכח דלגת לקטן והוכשרו: