אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְמִינוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בִמְשִׁיחָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ, בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמָטָּה:

יאגדנו מלמעלה. אם נפרדו עליו יאגדם שיהיו עולים עם השדרה כשאר לולבים. ואין הלכה כר״י:

אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה כו':והיכן היו מנענעין בהודו לה' תחלה וסוף כו':מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב כו':מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו כו':למה שאמר בתחלת הפרק כדי לנענע שהודיעך כי מצותו הנענוע הודיעך היכן מנענעים וצורת זה הנענוע מוליך ומביא מעלה ומוריד והלכה כר"מ ואין הלכה כר"ע:

אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה. פי' לאגוד הלולב עם ההדס והערבה כמ"ש גבי נפרדו עליו. וטעמיה דר"י מפרש בגמרא דף ל"ג דיליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב. דכתיב הכא (ויקרא כ"ג) ולקחתם לכם. וכתיב התם (שמות י"ב) ולקחתם אגודת אזוב מה להלן אגודה אף כאן אגודה הלכך במינו דוקא דאי לאו הכי ה"ל ה' מינין ועובר משום בל תוסיף:

רבי מאיר אומר אפילו במשיחה. כרבנן דברייתא דלית להו לקיחה לקיחה וא"צ אגד. ואמרינן בסנהדרין בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ"ח) דאי א"צ אגד לית ביה משום בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. דאינו חבור עם השאר. והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו:

במשיחה. רש"י פי' חוט של משיחה. וכן במשנה ג' פ"ב דר"ה. ומיהו במשנה ג' פכ"א דכלים תנן חוט ומשיחה ש"מ דתרי מיני נינהו. ובסוף כלאים פי' הר"ב משיחות יתירים וחבלים וא"כ ז"ש הר"ב בכלים חוט ומשיחה וחבל אשגרת לישן. וחבל היינו פי' דמשיחה. ובערוך מפרש משיחה יתר. [*ופי' הרמב"ם כתבתי במשנה י"ג פי"ז דכלים]:

במינו היו אוגדים אותו למטה. פי' הר"ב וזה לנוי בעלמא. וכן לשון רש"י וז"ל בגמרא נמצא אגד העליון לנוי בעלמא ולא להכשיר מצוה. לפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף: