כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ, כָּךְ הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וּבָאוּ, וּבָאוּ. כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל, כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) נִטְמְאָה, וְנִטְמָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כָּךְ הָיָה דוֹרֵשׁ זְכַרְיָה בֶן הַקַּצָּב. רַבִּי אוֹמֵר, שְׁנֵי פְעָמִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה אִם נִטְמְאָה נִטְמָאָה, אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל:

כך בודקים אותו. את הבועל:

כשם שהמים בודקין אותה כו': בודקין אותו ר"ל בזה שימות מי שזנה עמו כמו שתמות היא כששותה ואין בין רבי ובין ר"ע מחלוקת בדין ואמנם חולקין בראיית הדין וסבת מחלוקתם וראיית כל אחד מהם נכונה לפי שיטת הגמרא ולא נזכיר מהם בזה המקום כדי שלא יאריך הדבור ותמעט התועלת.

כך המים בודקין אותו. כתב הר"ב את הבועל דא"א לומר הבעל אם אינו מנוקה מעון דהא כשאינו מנוקה מעון לא בדקו לה מיא לדידה והא דלא תנן לבועל כדקתני בסיפא דהכא איידי דתני אותה תני אותו וסיפא איידי דתנא בעל תנא בועל. גמ':

שנאמר ובאו ובאו. כתב הר"ב שניהם בוי"ו יתירא לדרשא. דלביאת מים תלתא כתיבי וצריכי. חד לצוואה שהקב"ה גוזר שיבואו בה המים. וחד לעשיה מודיע הקב"ה ומבטיח לישראל שיבדקוה המים. וחד לידיעה דבטן והדר ירך שלא להוציא לעז כיון דבקללה מזכיר הירך תחלה. ותלתא וו"י לצואה ועשייה וידיעה לבועל. גמ'. ומש"ה באיסור דבועל סגי בחד וי"ו לדרשה: