וְאֵלּוּ שֶׁבֵּית דִּין מְקַנִּין לָהֶן, מִי שֶׁנִּתְחָרֵשׁ בַּעְלָהּ אוֹ נִשְׁתַּטָּה, אוֹ שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין. לֹא לְהַשְׁקוֹתָהּ אָמְרוּ, אֶלָּא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף לְהַשְׁקוֹתָהּ, לִכְשֶׁיֵּצֵא בַעְלָהּ מִבֵּית הָאֲסוּרִין יַשְׁקֶנָּה:

נתינה. מן הגבעונים. ואסורים לבא בקהל:

ואלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש בעלה כו': רבי יוסי אומר כל מי שיקנא ישקנה לפי שנאמר וקנא והביא [אולי צ"ל והביא האיש ואז יש להבין כוונתו] ואין הלכה כרבי יוסי. ומה שצריך שתדעהו שאם היה בעלה סומא לא היה משקה אותה שנאמר מעיני אישה וכמו כן אם היתה היא חגרת או שאין לה ידים או אלמת אינה שותה לפי שנאמר והעמיד את האשה ונתן על כפיה ואמרה האשה ונאמר גם כן אשה תחת אישה מתחייב מזה שיהיה כל מה שימנענו מלהשקותה ימנענה גם כן מלשתות וכן מה שימנענה מלשתות ימנענו מלהשקותה לפיכך אם היתה סומא או היה הוא חיגר או שאין לו ידים או אלה אינה שותה אבל בכל זאת יוצאות שלא בכתובה:

לא להשקותה כו'. כתב הר"ב וממה שנאמר אשה תחת אישה למדנו שכל המונע כו' לפיכך אם היתה סומא כו' גמרא. וכן מנאן הרמב"ם בפירושו. ומשמע דחרש ושוטה שאין מונע להשקותה אלא ממה שאינן בני קינוי ולא שמיעטם הכתוב מצד המום שבהם. שאינם בכלל ההיקש דאשה תחת אישה. וראיתי להרמב"ם בחיבורו פ"ב שכתב אשת אינו שומע ואינה שומעת שאינן שותות וכתב (במדבר ה) ואמר אל האשה פרט למי שאינה שומעת ע"כ. והשמיט שוטה ושוטית ובזה העיר הכ"מ. אבל ה"ל ג"כ להעיר על דרשא דואמר מנין לו דבגמרא ת"ר איש מת"ל איש איש לרבות אשת חרש ואשת שוטה וכו':