הַנִּגְזָל כֵּיצַד, הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, הוּא אוֹמֵר כֵּלַי נָטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ שְׁנֵי כֵלִים נָטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד:

ואלו נשבעין ונוטלין. שתקנו להם חכמים לישבע וליטול. וכולהו מפרש להו לקמן במתניתין:

הנגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לביתו כו': זה הדין ג"כ הוא בשני תנאים אחד מהם שיהיו שם שני עדים ראוהו שמשכנו והוציא כלים מביתו תחת כנפיו ולא ידעו הדבר שלקח מה הוא וזה כשראוהו שנכנס לבית חברו ואין בידו כלום ויצא והוא מחבא דברים תחת כנפיו ובעל הבית אינו מצוי והתנאי השני שיטעון בעל הבית על אותו הגזלן בדבר שהוא אמוד אצל בני אדם שהוא ידוע בכגון זה אבל אם תבעו שלקח ממנו חוט מרגליות ואבנים טובות והוא מפורסם שאין אצלו כגון אלה הדברים אינו נאמן ואין נותנין בזה שבועה בשום פנים אבל ישבע שכנגדו או היסת או של תורה כפי מה שהודה ואין הלכה כר"י:

למשכנו שלא ברשות. פי' שלא ברשות בעלים. ושלא ברשות ב"ד. המגיד סוף פ"ג מהל' גזילה. בשם הרב אבן מיג"ש. ומ"ש הר"ב וכגון שראוהו עדים וכו' וכלים תחובים וכו'. כן דעת התוס' והרא"ש. דאי לאו הכי שלא ידעו העדים שהוציא כלים כלל אין בעל הבית נאמן בשבועה. דשמא לא הוציא אלא אבנים. או צרורות. או עשה עצמו כמוציא תחת כנפיו ולא הוציא כלום:

הרי זה נשבע ונוטל. כתב הרמב"ם בפי' משנה דלקמן דקנס קנסו חכמים לגזלנים כדי שלא ירבה היזק בני אדם. ע"כ. וכתב הר"ב דאם טוען בדבר שאינו אמוד וכו' ישבע הנתבע ויפטור. וכ"כ הטור סימן צ' בשם רב האי. וכיון שהר"ב דעתו שהעדים צריך שיעידו שראו כלים תחובים לו ליכא למימר לטעמא דמוסרין לו שבועה כמ"ש ב"י בשם המפרשים דבהני סהדי לא מפסיל דאפשר דעפר או צרורות היה וכו' אלא טעמא כמ"ש מהר"ר ו אלק כהן ז"ל לפי שאינו מכחיש העדים בפירוש שהוא אומר שלא נטל יותר ממה שראוי או שהיו כלים שלו לא הוי גזלן ליפסל לשבועה: