שְׁבוּעוֹת ז׳ · ב׳

הַנִּגְזָל כֵּיצַד, הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, הוּא אוֹמֵר כֵּלַי נָטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ שְׁנֵי כֵלִים נָטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה שְׁבוּעוֹת ז׳ ב׳, מתוך מסכת שְׁבוּעוֹת שבסדר נזיקין. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

ואלו נשבעין ונוטלין. שתקנו להם חכמים לישבע וליטול. וכולהו מפרש להו לקמן במתניתין:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

הנגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לביתו כו': זה הדין ג"כ הוא בשני תנאים אחד מהם שיהיו שם שני עדים ראוהו שמשכנו והוציא כלים מביתו תחת כנפיו ולא ידעו הדבר שלקח מה הוא וזה כשראוהו שנכנס לבית חברו ואין בידו כלום ויצא והוא מחבא דברים תחת כנפיו ובעל הבית אינו מצוי והתנאי השני שיטעון בעל הבית על אותו הגזלן בדבר שהוא אמוד אצל בני אדם שהוא ידוע בכגון זה אבל אם תבעו שלקח ממנו חוט מרגליות ואבנים טובות והוא מפורסם שאין אצלו כגון אלה הדברים אינו נאמן ואין נותנין בזה שבועה בשום פנים אבל ישבע שכנגדו או היסת או של תורה כפי מה שהודה ואין הלכה כר"י:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

למשכנו שלא ברשות. פי' שלא ברשות בעלים. ושלא ברשות ב"ד. המגיד סוף פ"ג מהל' גזילה. בשם הרב אבן מיג"ש. ומ"ש הר"ב וכגון שראוהו עדים וכו' וכלים תחובים וכו'. כן דעת התוס' והרא"ש. דאי לאו הכי שלא ידעו העדים שהוציא כלים כלל אין בעל הבית נאמן בשבועה. דשמא לא הוציא אלא אבנים. או צרורות. או עשה עצמו כמוציא תחת כנפיו ולא הוציא כלום:

הרי זה נשבע ונוטל. כתב הרמב"ם בפי' משנה דלקמן דקנס קנסו חכמים לגזלנים כדי שלא ירבה היזק בני אדם. ע"כ. וכתב הר"ב דאם טוען בדבר שאינו אמוד וכו' ישבע הנתבע ויפטור. וכ"כ הטור סימן צ' בשם רב האי. וכיון שהר"ב דעתו שהעדים צריך שיעידו שראו כלים תחובים לו ליכא למימר לטעמא דמוסרין לו שבועה כמ"ש ב"י בשם המפרשים דבהני סהדי לא מפסיל דאפשר דעפר או צרורות היה וכו' אלא טעמא כמ"ש מהר"ר ו אלק כהן ז"ל לפי שאינו מכחיש העדים בפירוש שהוא אומר שלא נטל יותר ממה שראוי או שהיו כלים שלו לא הוי גזלן ליפסל לשבועה:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · שְׁבוּעוֹת ז׳ ב׳

א׳
נשבעין ולא משלמין וה"ה לדידן בכל כופר הכל, נשבע הנתבע:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · שְׁבוּעוֹת ז׳ ב׳

א׳
וק"ל ל"ל לר"י הודאה, הרי מדאין העדים יודעים כמה הוציא. לפחות היה כלי א', וא"כ להוי כתובעו ק', וכופר הכל, ועדים מעידים שחייב נ', דחייב ש"דא (כב"מ ד"ג א']. ואת"ל ר"י לא ס"ל הך ק"ו דב"מ וס"ל דעדים אין מחייבין שבועה, מדאיכא למפרך מה לעדים שכן ישנן בהזמה [כלשם ד"ד א']: עכ"פ קשה דת"ק דידן על כרחך דס"ל כר' חייא התם, דעדים מחייבין שבועה, והכא מדאינו יכול לשבע מדחטף והו"ל גזלן, משלם. דאי נימא רק בנגזל ס"ל לרבנן הכי, א"כ יהיה התם דינא דר' חייא דעדים מחייבין שבועה, דלא כמאן. וא"כ בשלמא אי כל עיקר שבועה בנגזל הכא, הוא מתקנת חכמים, שפיר צריך לאשמעי' הך בבא. אלא לפי מה שהוכחנו שיש כאן שבועה דאו', רק שחכמים תקנוה שישבענה תובע, משום דהנתבע גזלן. א"כ ל"צ לאשמועינן הך בבא כלל, הרי כ"ש הוא מחשוד על השבועה בסיפא דנשבע שכנגדו אף שאינו חשוד בממון זה, מכ"ש הכא שהנתבע חשוד באותו ממון, מכ"ש שכנגדו נשבע ונוטל. ואי"ל דבבא דנגזל מיירי בשהחזיר הגזלן אותן הכלי' שראו העדים שהוציא [כתוספות שבועות מ"ו א' ד"ה בטענו], ובכה"ג כל עיקר השבועה היא מצד התקנה. לכאורה זה דוחק. דהרי מתני' סתמא קתני וגם הפוסקים סתמו ולא הזכירו דבר מזה, ואת"ל כיון דשבועת דעדים רק מק"ו מהודאת פיו שמעינן לה. א"כ לא עדיף מנה. והרי באמר הוא דברי העדים שהוציא ואינו יודע מה הוציא, ואידך תובע כלי זו וזו הוצאת, הרי בכה"נ מדטענו כלים ידועים הו"ל כטוענו חיטין, ואידך שמשיב אינו יודע אם אלו או אחרים, ה"ל כמשיב איני יודע אם חטין או שעורין, ובכה"ג פסקינן דפטור לגמרי [כח"מ פ"ח י"ז]. ואפ"ה תקנו הכא בגזלן דחייב. ליתא, דחדא הרי גם בחיטין ושעורין בכה"ג פסק הש"ך [ח"מ פ"ח י"ב]. דבאמרו עדים שאינן יודעין מה לקח, אם חטין או שעורין, חייב שבועה. ותו דאפי' לגבי נתבע גופיה נ"ל דדוקא באומר בפירוש איני יודע אם חיטין או שעורי' לקחתי, דבכה"ג נמי שייך טעמא דמשטה או מחילה. אבל באמר יודע אני שנטלתי, אבל איני יודע מה נטלתי, וודאי בכה"ג לא שייך לא מחילה ולא משטה [ועי' ח"מ צ' ס"י]. רק נ"ל די"ל דלעולם בבא דנגזל מיירי במחוייב שבועה ע"י העדים. ואפ"ה אצטריך לאשמיעינן, דקמ"ל דאף שלא ראו שגזל, והוא טוען אף שנכנסתי למשכנו חזרתי בי, וכלים שהוצאתי שלי היו, אפ"ה מצד התקנה ישבע נגזל ונוטל [כסמ"ע צ' סק"ג]. ובסיפא בחשוד קמ"ל אף שאינו חשוד לאותו ממון, אפ"ה שכנגדו נשבע ונוטל:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913