אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן, אֲבָל נִשְׁבָּעִים לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ:

שתי כסף ופרוטה. קא סבר טענו חטים ושעורים והודה לו על אחת מהן חייב:

אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן כו': נשבעין לקטן ונפרעין מנכסיו כמו שנתבאר בכתובות הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה ובשבועה דאורייתא בלבד הוא שנאמר אין נשבעין על טענת קטן אבל שבועת היסת נשבעין בטענת קטן וכמו כן נשבע לב"ד שבועת השומרין ושבועת [צ"ל השותפים] השומרין שלא בטענת הקטן לפי שאין הקטן טוען אותם טענת ברי וכן נשבעין להקדש ונפרעין ממנו כגון שהיה לראובן ביד שמעון ממון בתחלה כשהקדיש שמעון כל נכסיו ישבע ראובן שבועת התורה ויפרע ממנו על הדרך הנזכר בפ"ו (הלכה ב) מערכין:

אין נשבעין על טענת חרש. כתב הר"ב וחרש שאמרו חכמים בכ"מ וכו'. מתני' היא בריש מסכת תרומות ועיין בפירוש הר"ב שם. גם בתוספתי:

וקטן. כתב הר"ב דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו. ואין בנתינת קטן כלום. גמ'. ופירש"י וכי יתן איש ועלה כתיב ונקרב בעל הבית לשבועה כדאמרינן בב"ק [דף ס"ג]. אין נתינת קטן כלום. דהא איש כתיב. והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל שבועת היסת חייבים על טענתו. שלא יהיה זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחנם. כך הורו רבותי. ולזה דעתי נוטה. ותקון עולם הוא וכו' [*החרש והשוטה אין נזקקין להן וכו' לא לשבועה קלה וכו' ]. הרמב"ם [סוף] פרק ה' מהל' טוען:

אבל נשבעין לקטן. פירש הר"ב הבא ליפרע מנכסי קטן לא יפרע אלא בשבועה. גמ' ופריך תנינא [משנה ז' פ"ט דכתובות] מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. תרתי למה לי ומשני חדא לקטנים וחדא לגדולים:

ולהקדש. פי' הר"ב המקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב וכו' גמ' ופריך תנינא [שם] מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה. ומה לי משועבדים דהדיוט ומה לי משועבדים לגבוה. אצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט. אבל הקדש אין אדם עושה קנוניא על הקדש. קמ"ל. ובריש פ"ו דערכין הארכתי בזה בס"ד. ושם מפורש ג"כ דבהקדש דמים איירינן עיין שם: