שְׁבוּעוֹת ו׳ · ד׳

כיצד ארישא קאי, דקאמר דצריך טענה ב' כסף, והרי איכא לאסתפוקי אי ר"ל דכל הטענה סגי בשתהיה ב' כסף, או ר"ל דמה שטוענו יותר ממה שהודה הלה, יהיה ב' כסף, להכי שואל התנא כיצד:

אמרינן בש"ס (ב"מ דל"ד ב') א"ר הונא משביעין לכל שומר שירצה לשלם, שבועה שאינה ברשותו. ומקשינן מהך מתני' דתני בה ד' בבי. ב' בבי קמאי, בלוה, בהיה הלוה כופר הכל. פטור משבועה, ובמודה במקצת חייב. והדר תני ב' בבי במלוה, בכפר הכל פטור. ובמב"מ חייב. ומסיים מי נשבע מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון. אהייא, אי לימא אסיפא, תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה היא, דמב"מ. אלא אסיפא דרישא, דלוה מב"מ ואמרי רבנן דלשתבע מלוה, דשמא וכו'. ואקשינן אי נימא כדרב הונא דנשבע נפקד שאינה ברשותו, היכא אפשר אח"כ שיוציא הפקדון. עכ"ל הש"ס, וק"ל לרב"י (ח"מ ע"ב ג') דכשהפקיד המלוה המשכן אצל הלוה שישמור חנם, חייב המלוה עליו כש"ש כשנגנב או נאבד אצל הלוה. (ודלא כב"ח שם דחולק), א"כ מה מקשי הש"ס לרב הונא, אדרבה ממתני' מוכח כרב הונא, דמדקאמר בסיפא דרישא דהיכא דלוה מב"מ שישבע לוה, ולא חיישינן כבסיפא שמא יוציא הלה הפקדון, ש"מ משום דאי אפשר שיוציאנו, שהרי המלוה ישבע שאיני ברשותו, וכרב הונא. והא דקאמר בסיפא מי נשבע מי שהפקדון אצלו, אסיפא דסיפא קאי, כפשטותא דהמשך המשנה, וה"ק, דכשהמלוה מב"מ, מי נשבע. מי שהפקדון אצלו. ר"ל דהא דיש חיוב השבועה על המלוה, דוקא כשהמשכון הוא אצלו, אז נשבע הוא. אבל כשחזר והפקידו אצל הלוה, כיון דלוה א"צ לשבע שאינו ברשותו, דהרי גביה ליכא למיחש שמא עיניו נתן בה, לפיכך לא ישבע מלוה כמה היה שוה, דשמא אחר שישבע מלוה יוציא לוה הפקדון. וכן מסתבר לישנא דמתני', דקאמר מי שהפקדון אצלו וכו', ויוצא הלה הפקדון. והרי אנן ממשכן איירינן. ותו מי תני שם מלוה או לוה, שיהיה צריך שיאמר מי שהפקדון וכו'. אע"כ כדברינו דקאי אתרווייהו. ואמרו לי שכבר נתקשה בזה הגאון בעל ב"ש האחרון. ולא ראיתיו. אמנם לכאורה היה נ"ל ממ"ד בש"ס בתר הכי, רישא דסיפא דהיינו מלוה כופר הכל ק' לרב הונא, דלמה פטור, לשתבע ע"י גלגול כמה היה שוה, מדמשתבע בל"ז שאינו ברשותו. ומתרץ במאמינו שאינו ברשותו. ומקשי תו, ונהמני' נמי כמה שוה. ומתרץ לא קים ליה בגווה. ונהמני' מלוה ללוה דקים ליה בגווה. ומתרץ מלוה מקיים בלוה וסלף בוגדים ישדם, ולוה במלוה ותומת ישרים תנחם. עכ"ל הש"ס. א"כ אי נימא דסיפא דסיפא מיירי בהפקיד מלוה המשכן ללוה, א"כ כולה מתני' ורישא דרישא נמי מיירי בהכי. וא"כ הדרא תו קו' הש"ס לדוכתא, למה ברישא בלוה כופר הכל, בכל גוונא פטור הלוה משבועה כמה היה שוה, הרי איכא בשחזר המלוה והפקידו אצל הלוה, דמחוייב לוה שבועה שאינו ברשותו דשמא עיניו נתן בה כדי לכפור הכל, וא"כ לשתבע נמי ע"י גלגול כמה היה שוה. דליכא למימר שמאמינו מלוה ללוה שאינו ברשותו, דא"כ יאמינו ג"כ כמה שוה. ואי"ל כתירץ הש"ס דלא קים ליה בגווה. דהרי לוה קים ליה בשוויה של משכן, אע"כ רישא איירי בלא החזיר המשכון, א"כ ע"כ כולה מתני' וסיפא דסיפא נמי מיירי בהכי, דמאן פליג לן רישא מסיפא. ומקשה שפיר ממ"נ לרב הונא. אבל ק' דה"ת לאביי ורב אשי התם דמוקי לכולה מתני' ביש לחוש בדאיתא למשכן, אלא לרבא ורב יוסף, דס"ל דכולה מתני' מיירי שיש עדים שנשרף או נגנב המשכן, א"כ לא נצטריך כלל לבוא לכל הסברות שתהא במאמינו, כמ"ש תוס' שם, דהרי בכה"ג ליכא גלגול כלל, מדיש עדים אעיקר שבועה שנשרף ושאינו ברשותו, א"כ הדרא קושיתן לדוכתא. דלמא לעולם הך מי נשבע וכו' קאי אסיפא ולאשמעינן הדין היכא דהדרה מלוה ללוה המשכון, ולא נצטרך נמי לומר שיש עדים שנגנבה. ואת"ל עכ"פ מדק' רישא דסיפא לרב הונא, נצטרך לבוא לכל התירוצים שאמרנו. ליתא דוכי בל"ז לא מצינן לאוקמי לרישא שיש עדים שנגנבה, רק דמרווחינן טפי דלוקמה מי נשבע אסיפא דסיפא דסמיך לה, וניחא נמי לישנא דפקדון דבהדרה מלוה למשכן ללוה מיירי, ומנ"ל לש"ס להקשות דאם איתא לדרב הונא דמשתבע מלוה שאב"ר היכא מפיק לה. ליתא די"ל באמת מה"ט ישבע ליה ברישא, מדכבר נשבע מלוה שאב"ר. ואי נמי נאמר דרישא נמי בהחזירו מלוה ללוה, א"כ וודאי מצי לוה לאשתבועי כמה היה שוה. ותו דגם לאביי ורב אשי לא ניחא, דליכא למימר דמדסיפא דסיפא בהחזירה, רישא דרישא נמי בהחזירה, דא"כ כולה מתני' מיירי בהחזיר מלוה ללוה המשכון. א"כ ע"כ פטור דרישא דסיפא אלוה קאי, דליכא למימר דקאי אמלוה, דהרי אפילו במלוה מב"מ אם החזירו אינו נשבע, כבסיפא דסיפא. אע"כ אלוה קאי, ואתמהה, וכי משום דמלוה כופר הכל, יפטור לוה משבועה כמה שוה ע"י גלגול. ותו מה פטור שייך גבי לוה, הרי הוא תובע ממלוה. אע"כ דלאו כולה מתני' בחדא מחתא מחתינן, רק סיפא דסיפא מיירי בהחזירה. וק' שפיר קושיתינו הנ"ל דנוקמא הכי ולא נצטרך לדחוקי נפשן. אמנם נ"ל דהנה אאמ"ו ע"ר רבינו הגאון זצוק"ל הקשה, למה ש"ש שנשבע שנאנס גובה שכרו (כב"מ דנ"ח וש"ך ש"ג), דלמא האמינתו תורה בשדא"ו רק לפטור ולא לגבות. ואת"ל משום דחיוב שכרו וודאי, וספק שמא לא נאנס, להכי אין ספק מוציא מידי וודאי. עכ"פ לב"י וש"ך הנ"ל, בחזר ש"ש והפקיד לבעלים, ישבעו בעלים ויטלו מהשומר שכר מנ"ל שנאמנים בעלים בשבועה ליטול, והרי קרא כ' ולקח בעליו ולא ישלם. ולפע"ד בו"ת נראה לתרץ קושית ע"ר זצוק"ל. ממה שהקשה הר"ן בשם הרמב"ן (בשבועות דש"י ע"ב) בסיפא דרישא דלוה מב"מ דמי הלואה שיתר על המשכון, אמאי ישבע לוה שדא"ו, הרי אי איתא למשכון ביד המלוה, וודאי א"צ לפרוע עד שיוציא המלוה המשכון, א"כ להוי לוה כטוען נ' וודאי לית לך. ואידך נ' לא ידענא אי אית לך, דדלמא משכוני גבך הוא, ואיני חייב לך כלום, והרי בכה"ג וודאי פטור משדא"ו. ותירץ כיון דמודה בעיקר החוב, דהרי אפילו ישנו להמשכון ביד המלוה, עכ"פ חייב לוה למלוה גם לדברי לוה, דהרי מב"מ, רק שא"צ לשלם עד שיחזיר המשכון, להכי מחשב שפיר מב"מ. עכ"ל הר"ן. א"כ מתורץ קו' ע"ר זצוק"ל דוודאי כיון שנאבד מחויב ש"ש לשלם לבעלים שהפקידו אצלו, ואע"ג שא"צ לשלם עד שישבע שלא פשע. הא רק עיקול הוא. ומלתא אחריתא ניהו ולא מחשב על ידו נשבע ונוטל. ולפ"ז גם קושיתינו הנ"ל לרב"י מתורצת, דה"ת בלוה מב"מ דהיינו בסיפא דרישא, יפה תירץ הר"ן דאף שהמשכון בידו של מלוה, עכ"פ כיון שלוה מב"מ, חייב לשלם, רק שיוכל לעקל מלשלם הדינר שמודה עד שיחזיר לו משכונו. אבל בסיפא דסיפא שהמלוה מב"מ, אי נימא דמיירי שהחזירה המלוה והפקידו ללוה, א"כ במודה מלוה במקצת, אינו חייב שבועה כלל, דהרי ק' קו' הרמב"ן דהו"ל כנ' וודאי איני חייב לך, דהיינו מה שהוא נגד דמי ההלואה. ומה שהמשכן שוה יותר על ההלואה איני יודע אם אני חייב לך, דשמא המשכן איתא גבך ואיני חייב לך כלום. וליכא לתרוצי כתירוץ הרמב"ן דכיון דמב"מ א"כ וודאי חייב לשלם, ומה שמעקל מלשלם מלתא אחריתא היא. ליתא, דאם המשכון ביד הלוה וודאי פטור המלוה מכלום. ואפילו בשבועת הלוה לא ס"ד שיגבה לוה, דשמא משכון גביה הוא, ואיך ישבע לגבות. וק' שפיר קו' אאמ"ו ע"ר הגאון זצוק"ל. לפיכך ליכא לאוקמא בהכי: