שְׁבוּעוֹת ו׳ · ג׳

אין לך בידי אלא פרוטה פטור. שאין ההודאה ממין הטענה, שזה טענו כסף וזה הודה לו נחושת. ודוקא שלא טענו אלא משקל שתי מעות כסף או יותר, אבל אם טענו מטבע כסף, הרי הודה לו במטבע:

ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא כו': כבר ידעת כי לתך חמש עשרה סאה וכור שלשים סאה ועקרי אלה ההלכות כולם כבר בארנום תכלית הביאור ופירשנום בפרק ראשון מקדושין ובפ' אחרון מכתובות ואמרנו לשם שלא נחזיר לפרש אותם העקרים כדי שלא יאריך החבור ואין ממתין [בדפו"י הגי': ואנו אין ממחין] אצלם לעיין אותם שם כשהם נזכרין במשנה. ולשם ג"כ בארנו שאין הלכה כרבן גמליאל והלכה כאדמון:

ליטרא זהב יש לי בידך וכו'. צריך לדקדק אמאי צריכי כל הנך ואיכא מינייהו דתני איידי. תוס' דף מ"א סוף ע"א:

אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור. פי' הר"ב שאין כאן הודאה ממין הטענה. ואפי' לרב דס"ל בסתמא שוה טוען. ליטרא שאני. דכיון דטוענו משקל ודאי דוקא קתני. גמ' [ורש"י] סוף דף ל"ט:

דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה. או או קתני. רש"י ריש דף מ':

וטריסית. מעה קטנה. רש"י שם. ופונדיון מפורש בפירוש [הר"ב] במשנה ה' פ"ד דב"מ:

שהכל מין מטבע אחת. בגמ' פרכינן לשמואל דאמר דוקא טוענו אמאי חייב. ומוקמינן כשטוענו בדינר מטבעות. פר"ח כלומר טוען דינר זהב נתתי לך לתת לי בו מטבעות. הוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף לתת לך מטבעות ויש לך בשיורו בידי טריסית או פונדיון. או פרוטה. וקמ"ל דפרוטות איתא בכלל מטבעות שא"ל ליקח ופרכינן ורב דבעי למימר שוה קתני היאך מפרש הסיפא דקאמר שהכל [מין] מטבע אחד. ומהדרינן דה"ק שכל דין מטבע. אחד הוא כלומר רישא דקתני ב' כסף ואמר דשוה הוא והדר תני ליטרא זהב דדוקא הוא והדר תני דינר זהב דשוה הוא וקאמר שכל דין מטבע אחד הוא דבכולהו שוה קאמר ושאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין בכסף בין בזהב. כך פירשו הרמב"ן ז"ל והר"ן:

טענו חטין והודה לו בשעורין פטור. בפרק ח' דב"מ משנה ב' כתב הר"ב אף מדמי שעורים. וכתב הטור סימן פ"ח וטעמא דחשיב כאילו הודה [התובע] שאינו חייב לו שעורים. וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא כשא"ל הלויתיך חטין באותו יום ובאותה שעה. והלה אומר שעורים היו. דאם איתא שהלוהו שניהם. היה טוען שניהם. כיון שבפעם אחת הלוהו. אלא ודאי הודה שלא הלוהו שעורים. דאי לא תימא הכי פשיטא שהוא חייב שאין אדם מוחל על שאר תביעותיו אם לא תבע אלא אחת. ע"כ:

ורבן גמליאל מחייב. דלא בעי הודאה ממין הטענה. רש"י דף מ' ודף מ"ב. וכלומר דבשבועה הוא דמחייבו. אבל מדמי שעורים אף הוא פוטרו. ולא פליג בהא אדרבנן. וכך מסקי התוס' סוף פרק ג' דב"ק סוף דף ל"ה. וכתבו התוס' בפרקין דף מ"א דברישא הוי ליה לפלוגי לרב בטוענו ליטרא וכו'. ולשמואל בריש פרקין בטענו שתי כסף וכו'. אלא נטר עד לבסוף ופליג אכולהו. ע"כ. ולי נראה מדתני ור"ג מחייב ולא תני ורבן גמליאל אומר חייב. דרבינו הקדוש קבל פלוגתא דחכמים ור"ג בטענו חטין וכו' שכך נשנה בבית המדרש כשנחלקו וה"ק הא דשנינו דבעינן הודאה ממין הטענה לאו כ"ע היא. אלא משנה ראשונה שנינו טענו חטין וכו' ור"ג מחייב היה:

הטוען לחברו בכדי שמן. ל' הר"ב כדים מלאים שמן. וכן לשון רש"י דף מ"ב. ובין אדמון. ובין חכמים. סבירא להו דטוענו בקנקנים ג"כ. ובהא פליגי. אדמון סובר טוענו חטין ושעורין. והודה באחד מהן חייב. וחכמים אומרים פטור דבעינן טענה והודאה בדבר אחד. זו היא סוגיית גמ' דהכא דף מ' ע"ב דבהא פליגי. אבל בפרק בתרא דכתובות משנה ד' מפרש הר"ב דפלוגתייהו דטוען עשרה כדי שמן. אי יש בלשון הזה ג"כ קנקנים אי לא ולכ"ע טענו חטין ושעורין. והודה באחד מהן חייב. וזו היא סוגיית גמ' דהתם [דף ק"ח]:

והודה לו בקנקנים. הא דפתח בכד. וסיים בקנקנים. כתבתי בפרק בתרא דכתובות [משנה ד']:

טענו כלים וקרקעות וכו' פטור. פירש הר"ב משבועה וכו' שאין דין שבועה בקרקעות כדלקמן במתני' ה' [* ומש"ה נמי כשהודה בכלים פטור משבועה]:

הודה במקצת הקרקעות פטור. אצטריך דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו חטין והודה לו בשעורין. תוס' דף מ'. ופירש בחכמת שלמה דלא תימא דס"ל דאפילו טענו בשני מינים והודה באחת הוי כמו טענו חטין והודה בשעורין דפטור:

במקצת הכלים חייב. פירש הר"ב ע"י גלגול שבועה ועיין בפירושו למשנה ה' פ"ק דקדושין: