שְׁבוּעוֹת ד׳ · ו׳

מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְשֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתִּי, וּפִתָּה אֶת בִּתִּי, וְשֶׁהִכַּנִי בְנִי, וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי, וְשֶׁהִדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה שְׁבוּעוֹת ד׳ ו׳, מתוך מסכת שְׁבוּעוֹת שבסדר נזיקין. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

ומפי אחרים. כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני, ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי כו': אלו הדברים כולן אם העידו לו בשום דבר שיגבה אותו בעדותם ולפיכך אם כפרו הם חייבים אמנם יבא להם החיוב על עדות ממון לא על עדות הקנס ומה שהן בכאן חייבין על עדות חצי נזק ר"ל חצי נזק צרורות שהוא ממון וכן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה מחמת הקרן ושאנס איש פלוני ופתה את בתו מצד הבשת והפגם וכבר נתבאר בסנהדרין כי מכה אביו ואמו אינו חייב מיתה אלא אם עשה חבורה ולפיכך כשהכה אותו בנו ולא חבל בו הוא חייב ממון בלבד כגון בשת וצער כמו שבארנו בפרק ח' מן בבא קמא:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

נזק וחצי נזק. כתב הר"ב בחצי נזק צרורות דממונא הוא. גמ'. והא קמ"ל. ופירש"י ואיידי דתניא הא. תנא בהדיה תשלומי ד' וה'. ואונס ומפתה. דממון שאין משתלם בראש הוא. דומיא דחצי נזק שאין משתלם בראש. ודכוותה משנינן בשמעתא קמייתא דסנהדרין [דף ג'] [וע"ש בפי' הר"ב] וסיפא קמ"ל שחבל בי חבירי ביוה"כ. או הדליק גדישי. לאפוקי מדרבי נחוניא דאמר המתחייב כרת פטור מן התשלומין. ואיידי דתנן להך תנא. בהדייהו שהכני בני. דקרובה לצד מיתה. ואשמועינן דהואיל ואינו חייב מיתה בהכאה בלא חבורה. חייב בתשלומין. ע"כ. ומ"ש הר"ב דאמרינן בעדות של קנס אין חייבין. דקיי"ל מודה בקנס פטור. הלכך לא הוה אלא גורם לממון דאילו הודה היה פטור. ולאו ממון הוא. גמרא:

ושאנס איש פלוני וכו'. כתב הר"ב משום בשת ופגם. פירש"י פגם בתולה כתובתה מאתים ובעולה מנה. ע"כ. ושותא דמרן לא ידענא דלא אשכחן זכותא לאביה בכתובה. ותו דמתני' היא מ"ז פ"ג דכתובות. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת וכו' ומפרשינן בגמ' להשיא לעבדו שיש לו בו קורת רוח וכו' כדפירש הר"ב שם:

ושאנס וכו'. כתב הר"ב משום בושת ופגם וכו'. דמסתמא ממונא קא תבע ולא קנס שאם הודה לא ישלם כדפי' הר"ב במ"ד פרק דלקמן. ומסתבר דכשם שחולק שם ר"ש כמו כן חולק בכאן לענין עדות ועמ"ש שם במ"ג. ובפ"ט מה"ש שהעתיק שם הרמב"ם דין שאנס וכו' לענין שבועת העדות. כתב עליו הכ"מ שלמדו ממשנה דנשנה בפקדון נראה דל"ג כלל במשנה דהכא ושאנס וכו' אם לא דאשתמיטתיה *). והא דכתב הר"ב וכן רש"י בשת ופגם עמ"ש בזה בפ' דלקמן מ"ד:

ושחבל בי חבירי וכו' ביוה"כ. כתב הר"ב דאע"ג דענוש כרת חייב ממון. וטעמא מפורש במ"ג פ"ח דב"ק [בפירוש הר"ב]:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · שְׁבוּעוֹת ד׳ ו׳

א׳
אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין מיהו השבועה יכול להיות קודם שבא לב"ד [וכמ"ג]:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · שְׁבוּעוֹת ד׳ ו׳

א׳
בתוי"ט ד"ה ושאנס כו' ושותא דמרן ל"י דלא אשכחן זכותא לאבוה בכתובתה. אין אשכחנא בכתובות (מ"ג ב') במשנה ונוכל לחשוב הטה"נ שיש לו בה:
ב׳
שם בתוי"ט ד"ה ושאנס כו' משום בשת ופגם. ומסתבר דכשם שחולק ר"ש בשה"פ לקמן כמו כן חולק בכאן ונדחק בפ' דלקמן מ"ג ליישב מדוע לא העמיד רבי דבריו בהך דקדים. ולכאורה תימה ע"ד דהא ר"ש ס"ל בעלמא דהגל"ם כממון דמי וא"כ לדידי' בקנס נמי חייבים כדאמר הש"ס לעיל לראב"ש דהכא ולהי"מ שכ' התוס' בכתובות (ל"ד) ד"ה ס"ל י"ל דאף אנו נאמר גם לר"ש דאין להכריח דלחייב משום גורם לממון בשה"ע אך מ"מ תמוה דמנ"ל להקשות דילמא ס"ל לר"ש דהגל"מ כממון דמי גם לענין שה"ע ולהכי ל"פ כאן גם בפסחים (רד"ו) משמע דלכל אמרינן לר"ש כממון דמי ואולי יש לכוון דבריו למאי דמסקינן בכתובות (מ"ב ב') דר"ש בפקדון לדבריהם דרבנן קא"ל ולכן גם הכא הל"ל לדבריהם ולפמש"כ לעיל (ל"ב) לחלק בין דהגל"מ דר"ש לדראב"ש א"ש דבריו בפשיטות אבל קשה הא דאמר הש"ס רישא חדא קמ"ל כו' הלא גם אונס איצטריך לאפוקי מדר"ש ועוד ק"ל בשלמא בפקדון טעמייהו דרבנן שפיר דלא שביק כו' וקתבע מידי דכי מודה ביה מיפטר אבל בעדות אדרבה איפכא מסתברא דקנס דכי מודה בי' מיפטר לכן תובעם שיעידוהו קודם דלא תהני לו הודאתו אח"כ אבל בו"פ דגם אם יודה יהא חייב וכן אימתי שיעידו יהא חייב לא בהיל עליהם לתובעם:
ג׳
אשר ע"כ נלע"ד דאף דילפינן תחטא תחטא משה"פ דבעינן תביעת ממון מ"מ אמרינן דלהכי לא כתבי' בגופי' לומר דאפי' לא תבעו על הממון גופיה רק שיש בו ממון ג"כ חייבים וסברא זו מצינו לאביי בפסחים (כ"ה) ע"ש וכה"ג ביומא (מ"ח ב') ע"ש ברש"י ד"ה הולכה בשמאל מהו וכן כתבתי בפסחים (ה' ב') בס"ד ע"ש וכן לענין קנס אע"ג דבפקדון פטור הכא י"ל דחייב מטעמא דאמרן ומתורץ תמיהת התוס' ד"ה א"ד דעל תירוצם ק"ל למאי דמסקינן בכתובות שם דר"ש פוטר אפי' כשעמד בדין דכי הוה מודה היה חייב א"כ לדידי' גם בשה"ע יפטר וה"ל להש"ס לומר אליבא דר"ש לא תיבעי לך כדאמר אליבא דראב"ש וכן מתורץ תמיהתו לקמן ע"ב בד"ה ונאמר. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה לי חכם אחד לדעת הנ"י בשם הריטב"א בהאשה שלום דבע"א במיתה בעינן נמי שהביאתו לב"ד שיתירוה אבל לכתובתה לא מהימן א"כ איך אר"פ לעיל הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דממ"נ אי דתבעתו להעיד לכתובתה אינו נאמן אי להתירה הא בעינן תביעת ממון דוקא כדמוכח מפלוגתת ר"ש ורבנן ובמש"כ א"ש דלעולם בתובעתו להתירה וכיון דיש בו ממון חייב:
נחלת הכלל · Vilna Edition