שְׁבוּעוֹת ג׳ · ב׳

שבועה שאוכל ושלא אוכל הנך ב' כתיבי בפירוש, דכתיב להרע או להיטיב:

ואילה"ק הרי בנזיר נמי מביא קרבן על דבורו בסוף נזירתו אף שלא חטא בדיבורו, דהרי לא קיי"ל דנזיר חוטא הוה מדהו"ל שיטה דקאמרי הכי [כנדרים ד"י ע"א], ואין הלכה כשיטה. י"ל עכ"פ אינו מביאו על שעבר על דיבורו, רק להתירו במה שאסר ע"ע. ואף שבנזיר שנטמא מביא קרבן על שעבר על דיבורו. התם מביא קרבן על שעשה מעשה, משא"כ בשבועה אפילו בשלא עשה מעשה, דהיינו כשנשבע שאוכל ולא אכל נמי חייב קרבן. ואף דבמעל בהקדש, אף שלא עשה מעשה מביא קרבן על דבורו, דהרי המשאיל קרדום הקדש לחבירו, וא"ל שיקחנה בשאלה, הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה [כב"מ דצ"ט א'], ומשכח"ל בלי שום מעשה אפילו של שואל, כגון דקיימא קרדום בחצירו דשואל, דמיד שאמר לו שתהיה שאולה לו קנאה [כב"מ צ"ד ב'], ועל אמירתו שיקחנו דהו"ל מדבר וחוטא לא היה חייב קרבן לולא דיבור שהקדישו. נמצא שעל דיבור שהקדישו שאין בו חטא, ואין מעשה חטא אחריו, ואפ"ה חייב קרבן מעילה. [כך נ"ל פי' קושית הש"ס, ומתורץ תמיהת תוס' שהקשו דאמאי לא משני דמעילה צריך מעשה. ולפי דברינו מיושב שפיר. מיהו גם בל"ז ק' לתוס' דאם אאמירה שהקדיש קאי קושית הש"ס, א"כ הרי גם אמירתו א"צ, דהרי משכח"ל בהקדישו אחר]. וי"ל מעילה שאני דאסרו אכ"ע. משא"כ שיאסור בדיבורו רק על עצמו, ויביא קרבן כשיעבור בלי מעשה, לא משכח"ל רק בבטוי. אמנם ק"ל, הרי וודאי כמו דפליגי בשלא אוכל פליגי נמי בשאוכל דאי כשאוכל כ"ע מודו דצריך כזית, א"כ ל"ל לרבנן לאקשויי לר"ע היכן מצינו בעלמא וכו', הו"ל לאקשויי מנה ובה, מ"ש שלא אוכל משאוכל. ואי משום דבאוכל כ"ע מודו דסגי בכ"ש, א"כ ה"ל לר"ע להשיבם מנה ובה, היכן מצינו בשום עשה שבתורה שנפטר בכ"ש כי הכא. אע"כ דגם בשאוכל פליגי אי סגי באכל כ"ש. וכן משמע בגמ' [דכ"ב א'] דקאמר מחלוקת בשלא אוכל, אבל בשלא אטעם, כ"ע ס"ל דסגי בכ"ש. ומדלא אשכח שם מידי דמודו בה רק בשלא אטעם, ש"מ דבכל גוונא פליגי. דאע"ג דבנשבע שיאכל ואכל עפר מודו רבנן דנפטר, דהא אחשביה [כשבועות דכ"ד א']. שאני התם, דמדעפר אינה בת אכילה כלל, ואפ"ה אכלו, וודאי כוונתו לאחשביה לקיים שבועתו. אבל בנשבע שיאכל ואכל חצי שיעור, לא יצא לרבנן. אם כן ק"ל למה באמת נקטה משנה פלוגתייהו בשלא אוכל, ולא נקט פלוגתייהו בגוויה דרישא דפתח בה, דהיינו בשבועה שאוכל, ור"ע לקולא דפוטר א"ע בכ"ש, ורבנן לחומרא. ואת"ל דהאי חייב דקאמר ר"ע, ר"ל בהיה מזיד חייב אפילו מלקות. וא"כ משו"ה מדרצה לאשמעינן דלר"ע אפילו מלקות חייב באכל כ"ש. לפיכך לא מצי למנקט בנשבע שיאכל ואכל כ"ש. דלר"ע פטור ולרבנן חייב. דהרי בכה"ג אפילו לא אכל כלל, פטור לכ"ע ממלקות. אי משום התראת ספק, או משום לאו שאין בו מעשה [כריש מכילתן ד"ג ב']. ואפילו לר"ע דס"ל [כריתות ד"ג א'], דכל לאו א"צ מעשה, עכ"פ ס"ל דמעשה זוטא בעינן [כסנהדרין דס"ה א']. עכ"פ ק"ל דהו"ל למנקט פלוגתייהו בשאכלתי ולא אכלתי, דסמיך הך גוונא ברישא לפלוגתא דר"ע ורבנן. ואי נימא דבלשעבר כ"ע מודו דשמה אכילה, א"כ היכא קאמרו רבנן היכא מצינו כ"ש חייב, הרי מצינו שפיר לשעבר. ואי בלשעבר כ"ע מודו דלא שמה אכילה, א"כ מה מהדר להו ר"ע היכן מצינו מדבר ומביא קרבן, הרי עכ"פ מצינו בלשעבר שג"כ מדבר ומביא קרבן ואפ"ה שיעורו בכזית. ולכאורה היה נ"ל דבלשעבר נמי פליגי רק נקט מלתא דכתב בקרא להדיא. או נ"ל דמהא מוכח כרמב"ם [בפ"ד משבועות] דאף דלרבנן בנשבע שלא אוכל ואכל כ"ש פטור, עכ"פ איסורא איכא, ככל חצי שיעור מדחזי לאצטרופי [כרמ"ל שם]. להכי נקט תנא כה"ג ולא בשעבר, לאשמעינן דרק בחייב פליגי, ואיסורא מיהא איכא לכ"ע. אבל אי"ל הרי לשעבר על כרחך כ"ע מודו דל"ש אכילה. מטעם דהיכן מצינו אוכל כ"ש חייב, דאהא ליכא להשיב, דהיכן מצינו מדבר ומביא קרבן וכו', דיש להשיב כקו' הש"ס לקמן הרי מגדף, דליכא להשיב גם על זה כתירוץ הש"ס, התם מדבר וחוטא, ליתא דהרי לשעבר נמי מדבר וחוטא הוא. הא בורכא, דשאני מגדף דהדיבור בעצמו חטא, משא"כ הנשבע לשקר בשעבר אין הדיבור בעצמו חטא, לולא שאכל מקודם: