ברטנורא
רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15שבועות שתים. שאוכל ושלא אוכל. הם השתים המפורשות, דכתיב (ויקרא ה׳:ד׳) להרע או להיטיב, דמשמע להבא. לא אוכל, להרע. אוכל, להיטיב:
נחלת הכלל
שְׁבוּעוֹת ג׳ · א׳
שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל וְשֶׁלֹּא אֹכַל, שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּב, שֶׁזֶּה חַיָּב. אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא, וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל וְשָׁתָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה, חַיָּב שְׁתָּיִם:
הטקסט מוצג עם ניקוד
על המשנה הזו
משנה שְׁבוּעוֹת ג׳ א׳, מתוך מסכת שְׁבוּעוֹת שבסדר נזיקין. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.
כל המפרשים
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12שבועת שתים שהן ארבע שבועה שאוכל כו': שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב כו': באמרו שלא אוכל ושלא אשתה גלי אדעתיה שאמרו שלא אוכל אכילה לבדה בלא שתיה ולפיכך חייב שתים:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17שבועות שתים שהן ארבע. אין לדקדק דהכא מפרש שתים שהן ד' ברישא והדר דיני דשבועות. ובידיעות מפרש מילי דידיעות ברישא. והדר מפרש שתים שהן ארבע. תוס' פ"ק ד"ג:
שאכלתי ושלא אכלתי. כתב הר"ב הם השתים הנוספות ממדרש חכמים. כר"ע במתני' ה':
היכן מצינו באוכל כל שהו שהוא חייב. גמ' ולא והרי נמלה [כדתנן במ"ב פ"ג דמכות] בריה שאני. והרי הקדש שהוא חייב מעילה בש"פ כדתנן בר"פ ה' דמעילה ואפי' בפחות מכזית הא בעינן ש"פ שזהו שעורו והא מפרש דכ"ע מודו מדפי' הר"ב לקמן שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא ש"מ דמפרש שבועה [*שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא] לכ"ע [מחייב] בכ"ש. מפרש נמי כבריה דמי. פירש רש"י כבריה בשאר אסורים דמי. בריה טעמא מאי משום דחשיבה. מפרש נמי איהו אחשביה דאסריה עליה:
וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן. כלומר מדבר ואוסר. דהא אשכחן שבועת העדות אלא דהתם מדבר וחוטא הוא. וכן משכחת מגדף לר"מ במשנה ב' פ"ק דכריתות ושם בגמ' דף ז' ברייתא דר"ע סבירא ליה דמגדף מביא קרבן. וכן נזיר שאני דלא מביא קרבנו על דבורו אלא לאשתרויי ליה חמרא. גמרא ותוספות:
שלא אוכל. ואכל ושתה. אינו חייב אלא אחת. כתב הר"ב אע"ג דשתיה בכלל אכילה מפרש בגמ' דילפינן מקרא כמ"ש במשנה ג' פ"ח דיומא. [ד"ה אינו]. ואי בעית אימא סברא דא"ל איניש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלו ושתו ופירשו התוס' דבלשונם הוו קרו לאכילה טעימה. וכתב הר"ן בשם בעל הלכות גדולות דאע"ג דאית לן קרא. איצטריך סברא דמהו דתימא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו להו אינשי הכי. קמ"ל:
נחלת הכלל
תפארת ישראל - יכין · שְׁבוּעוֹת ג׳ א׳
א׳
שבועות שתים שהן ארבע כיצד:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
תפארת ישראל - בועז · שְׁבוּעוֹת ג׳ א׳
א׳
ונ"ל דלהכי שני תנא מסדרא דקרא, דבקרא [סוף פרשת ויקרא] נקט להרע תחלה, ותנא נקט להרע לבסוף. משום, דקרא נקט להיטיב לבסוף לרבותא, אף דבכה"ג פטור ממלקות אם עבר מדהו"ל לאו שאין בו מעשה. אפ"ה חייב קרבן עולה ויורד. משא"כ במשנה מדרצה למנקט נמי שאכלתי ושלא אכלתי, ובה הוה רבותא איפכא, דלא מבעיא באכלתי, וודאי הוה שבועת בטוי ולא שבועת שוא, דאף שיש עדים שלא אכל, עכ"פ לא ראינו אין ראיה. אלא אפילו בנשבע שלא אכל ויש עדים שאכל. סד"א דהוה כשבועת שוא, קמ"ל דכל שאינו מפורסם לג' בני אדם שאכל, שבועת בטוי הוה *). ועוד יש לדקדק דשינה התנא מסדרא דקרא גם בדבר אחר, דבקרא נזכר תחלה שבועת עדות, ואח"כ טומאת מקדש וקדשיו, ואח"כ בטוי, ואח"כ פקדון. והתנא נקט תחלה טומאת מקדש וקדשיו, ואח"כ בטוי, עדות, פקדון. ונ"ל דקרא נקט תחלה יחד הנך ג' שהן בקרבן עולה ויורד. רק הפסיק בין עדות לבטוי עם טומאה מקדש וקדשיו, אע"ג דעדות ובטוי שניהן שבועות ודמו אהדדי. ה"ט משום דשניהן שבועות ואילו הוה נקט להו סמוכין, אפשר למטעי דונעלם דכתיב בבטוי אעדות נמי קאי והרי באמת בעדות חייב במזיד כבשוגג. להכי אקדים קרא ונקט תחלה שבועת העדות שהוא רע לשמים ולבריות, ולהכי הוה דינו לחוד, שחייב מזיד כשוגג. והדר נקט טומאת מקדש וקדשיו וסמיך ליה בטוי, דג"כ שוו אהדדי, שאינן רק רע לשמים, וחייב עליהן רק בשוגג [כש"ס כ"ה ב']. וסמך כל הנך ג' יחד, מדחייב על כולן עולה ויורד. אבל פקדון שדינו מיוחד שחייב אשם, יחדה לו תורה פרשה אחרת. משא"כ תנא דידן, תחלה נקט טומאת מקדש וקדשיו, מדזוטר מלייהו פסק ושדי להו [כש"ס ד"ג א']. והדר נקט סמוך לה בטוי דדמי לטומאת מקדש וקדשיו דתרווייהו חייבים קרבן רק בשוגג, ותרווייהו חטא שבין אדם למקום. והדר סמיך לה עדות לבטוי, דשתיהן שבועות נינהו, ושתיהן בקרבן עולה ויורד. ובסוף נקט פקדון שדינו מחולק מכל הנך דלעיל לענין אשם, כמ"ש לעיל. ואפ"ה סמוך לה לעדות, מדדמי ליה, דבשניהן חייב מזיד כשוגג. דבשניהן לא נאמר ונעלם, ודמו נמי תרווייהו אהדדי דשתיהן חטא לשמים ולבריות:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · שְׁבוּעוֹת ג׳ א׳
א׳
במשנה שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש חייב דר"ע כו'. נסתפקתי בלא אכלתי ואכל כ"ש מהו דלכאורה תשובת ר"ע שזה מדבר ומביא קרבן דר"ל מדבר ואוסר אינה אלא בלהבא עי' לקמן (כ"ב) ובתד"ה והרי מגדף וי"ל גם לאידך גיסא לפי מה דמסיק המל"מ דרבנן מודים דבלשון בנ"א אכילה בכ"ש רק דס"ל דבסתמא לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה א"כ בלעבר דלא שייך הך טעמא יודו דאפי' כ"ש:
נחלת הכלל · Vilna Edition