שְׁבִיעִית ז׳ · ב׳

יש לו ביעור. כשכלה לחיה חייב לבער:

עקרבנין. עשב נקרא עקרביאן והחלבצין והבוכרה עשבים לא נודעו. הפואה ידוע פווה נקראת בלשון ערב ובלע"ז רוי"א. והרכבנא נקראת בק"ס ובלע"ז ברזי"ל ושאמר בזו ההלכה וממין הצובעין אינו מפרש כל מה שנכנס בכלל ההוא אבל הוא תחלת הדבר כפי מה שהוא אומר והוא שאמר בכלל מה שהקדמנו שכל מה שהוא ממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית וביעור וכן לדמיו ומנה בכללן ספיחי אסטיס וקוצה ואחר כן אמר בכלל השני שכל מה שאינו ראוי לאלו השלשה ולא לאחד מהם לא למאכל אדם ולא לבהמה ולא לצבוע יש לו ולדמיו שביעית ואין לו ולא לדמיו ביעור וזה אם אינו מתקיים בארץ כמו כן מה שאמר בכלל מה שהקדמנו אחר כן הביא בזה הענין משלים ודמיונות וחזר והחל בדבר ואמר יש דברים ממין הצובעין שיש להם ולדמיהן שביעית אין להם ולא לדמיהן ביעור והוא הפואה והרכבנא שהם מתקיימין בארץ ולא ישיגם הפסד וענין אין להם ביעור שלא ימנע מלהתעסק בהם תמיד וליהנות מהם עד שישלימו ואין לשמור בזה שעת ביעור וכן בדמיהן אם נמכרו ואין הלכה כר"מ:

כל שאינו מאכל אדם וכו'. הואיל ואינו לענים יש להן וכו' כ"כ הרמב"ם בחיבורו פ"ז ומפרש דומתקיים בארץ לא קאי אלא אמין הצובעים אבל שאינו מאכל אדם ובהמה אע"פ שאינו מתקיים בארץ אין להם ביעור כו' ומסתברא שהכריחו לכך שידע בטיב עיקר הלוף ודומיו השנויים במשנתנו שאינם מתקיימים בארץ. ונ"א כל שהוא מאכל אדם וכו'. וכן העתיקו התוס' בר"פ כלל גדול דשבת [דף סח]. ולגי' זו מתקיים בארץ אכולהו קאי וכן איתא במס' נדה בפרק בא סימן (נדה דף נא ע"ב). עיקר הלוף וכו' לא כלו להו. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דלהרמב"ם גרסינן התם הפואה והרכפה כו' לא כלו להו והשתא אין צורך לסברא שכתבתי:

יש להם שביעית כו' ר' מאיר אומר כו'. הכא איכא למימר דמשום פלוגתא דרבי מאיר הדר תני יש להן וכו' ולדמיהן וכו'. דעלה קאי שפיר טפי רבי מאיר אומר דמיהן וכו'. ואי הכי איכא נמי למימר דלעיל איידי דסיפא תני תו יש להן וכו':