שְׁבִיעִית ז׳ · א׳

כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה זֶה, עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵשִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה שְׁבִיעִית ז׳ א׳, מתוך מסכת שְׁבִיעִית שבסדר זרעים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

כלל גדול. ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל הדמים שלהם יש בדמיהן קדושת שביעית:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

ענין שאמר כלל גדול כנגד הכלל הנאמר במעשרות שדין שנה שביעית חייב למאכל אדם. ופירוש ממין הצובעין. ממיני הצבעים:

יש לו שביעית ולדמיו שביעית. יתחייב בהן שביעית ואם נמכר יתחייבו דמיו בדינים ההם ועוד יתבאר ענין הביעור לאחר זה וכבר פירשנו שהלוף מין מהבצלים:

הדנדנה. נקרא נענע ובערוך נקרא מינט"א בלע"ז:

ועולשין. הנדבה:

והכרישין. כראתי:

והרגילה. פו"ר קאקל"י בלע"ז נקראת רגלה:

ונץ החלב. מקדונס עשב ידוע אצל הרופאין:

החוחין. קבוץ חוח:

והדרדרין. קבוץ דרדר ואלה מיני קוצים הם:

ספיחי אסטיס. הוא הצבע שצובעים בו תכלת ונקרא כן מפני שיקצרוהו ויצמח והוא לעולם ספיח:

וקוצה. ממיני הצבעונין ויש מי שפירש אותו אלעצפו"ר:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

כלל גדול. לשון הרמב"ם כנגד הכלל הנאמר במעשרות ע"כ. והוא גמ' בר"פ כלל גדול דמסכת שבת דלהכי תני כלל גדול ולא כלל אמרו וכו' כדתנן במתני' ד מפ"ק דפאה וכן במעשרות פ"ק. משום דגדול עונשו של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתיה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתיה: *)

קוצים ודרדרים. בפ"ה מה' שמטה כתב הרמב"ם הרכים ואע"פ שלשם לענין מלוגמא דרפ"ח כתבו נראה דאף לכאן מפרש כן. ולקמיה בפ"ז שכתב להך דהכא סמך על מה שכתב לעיל מיניה בפרק ה שהזכרתי:

וממין הצובעין. מפרש בגמרא פ' הגוזל עצים (בבא קמא ד' קא ע"ב) אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין. פרש"י שבשעת הנאתו כלה מן העולם ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא הנאתן וביעורן שוה ועיין בפירוש משנה ו:

[* יש לו שביעית וכו'. עי' בפירוש הר"ב דסוף המשנה]:

ולדמיהן. עיין במשנה ג ובפרק ח משנה ג:

עלי הלוף וכו'. עיין במשנה ה מ"ש בס"ד: *) ד' התי"ט אלו מוסבים על מ"ש לק' החוחים והדרדרים. והתי"ט העתיק קוצים שכ"ה ל' הרמב"ם שם ומפני שכ"ה בכהד"י. לכן לא שלחנו בו יד להגיה.

[*והרגילה. כתב הר"ב הם חלוגלוגות ועיין מה שכתבתי במשנה ב פ"ג דעוקצין]:

ספיחי אסטיס. עיין מ"ש במשנה ד פ"ק דפאה ובמשנה ה פ"ב דכלאים:

יש להם שביעית וכו'. במשנה ב דפ' כלל גדול דשבת דקתני רישא ארבעים אבות מלאכות חסר אחת וקא חשיב לכולהו והדר אמר אלו מ' כו'. מפרש בגמ' לאפוקי וכו'. ולפ"ז ה"נ לא לחנם נקט תו יש להם וכו' בסיפא. אבל לא אתפרש בגמרא. ועיין לקמן ובמשנה ו פ"ק דתרומות מ"ש בשם הרמב"ם:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · שְׁבִיעִית ז׳ א׳

א׳
כלל גדול אמרו בשביעית משום דגדול עונש שבת ושביעית להכי תנא גבייהו כלל גדול. דשבת גם בתלוש. ושביעית נוהג גם במאכל בהמה ובמין צבעים [שבת ס"ח א]. משא"כ פ"ק דפאה ופ"ק דמעשר דלא חמירי כ"כ לא נקט גדול:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · שְׁבִיעִית ז׳ א׳

א׳
תוי"ט ד"ה ולא בנבילות. הקשה אמאי דרצה הש"ס להוכיח (בכורות ד"ו) דחלב אסור מחריצי חלב דדוד. ומקשי ודלמא לסחורה. וק' הרי אסור לסחורה. ונ"ל ע"פ אשר נשאלתי מי"נ התו' המופלג מהו' נטע רייכענהיים שליט"א אם יש למחות ביד הישראלים הקונים ארנבים מתים. את עורם ואת בשרם. וחוזרים ומוכרים לפעמים הבשר לבד והרי הפ"ח אוסר בכה"ג. והשבתי כל דבר שאין מפורש בתורה אמרינן הנח לישראל מוטב וכו'. (כר"ן ביצה ד"ל). וה"נ קרוב הדבר שלא ישמעו. דהציד לא ירצה למכור העור בלי הבשר. מדמשביח הבשר כשהוא בעור. והישראלי' כל עיקר מסחרם הוא העורות. ויש בהם ג"כ חיי נפש. ולהכי בכל כה"ג וודאי כדאי רט"ז לסמוך עליו דמתיר בעניין נחירת התיישי'. אף דרבי' חולקים עליו. מיהו אם מזדמן לו לקנות כ"כ בזול. עד שבעד העור לבד יקבל יותר ממה שנתן. אז גם הרוצה לצאת יד"ש מותר לקנות ולמכור אח"כ הבשר לבד דהרי הקניי' בהבלע' הי' ושרי כדשרינן אפי' מכירת מע"ש בהבלע' (רמב"ם הל' בכורות פ"ו ה"ח). ואי משום מכירת הבשר לבד. הרי רפ"ח בקו"א סי' י"א מתיר למכור הדם לנכרי. ואע"ג דראית רפ"ח מאלו ואלו מתערבין באמה וכו' ונמכרין לגננין לזבל. אינה מכרעת לפע"ד. דהרי כשאינו מוכר לצורך אכילה מותר כש"ך סק"ב. עכ"פ לית דין צריך בשש. דדם הו"ל כנזדמן דמותר למכרו אפי' לצורך אכילה. ואי"ל דוקא דם שרי דבטל לגבי בשר. משא"כ הכא את בשרו את הטפל לבשרו זה עורו (כב"ק דמ"א ב') ואפי' שוה יותר מעורו הו"ל טפל (כמע"ש פ"א מ"ג) ליתא דעד כאן לא פליג רפ"ח ארט"ז בעניין נחירת התיישי' רק מדמכוון גם להאיסור. דאל"כ לא היה נוחר מדיצא שכרו בהפסדו. ואני בעניי הבאתי ראיה לדבריו מב"ב (דע"ח ב') חמור מניקה למאי חזיא והרי חזי' לסחורה אע"כ מדקפיד ואמר מניקה מכוון לחלב ואסור. מיהו משמע דהיכא דלא מכוון. גם רפ"ח מודה דשרי אף דעור טפל לבשר. וה"נ כיון דמרויח בעור לבד א"צ לכוון גם להאיסור הו"ל האיסור כנזדמן. ולפ"ז מתורץ קו' רתוי"ט דכמו דמותר למכור הדם. כ"כ אף א"נ דחלב אסור מה"ת. עכ"פ הי' ישי מותר למכרו לנכרי מדהו"ל כנזדמן. וכיון דישי הי' מותר למכרו היה מותר ג"כ לתתו במתנה לשר הצבא. ואף לבתר מ"ש הב"ח דדוקא אותו ישראל שנזדמן לו מותר למכור. אבל ישראל אחר אסור לקנותו ולחזור למכרו. והרי מתנה הו"ל כמכיר' דאי לא דעביד וכו' (כב"מ דט"ז א'). נ"ל דהכא שאני דעכ"פ מדאין מקבל המתנה יכול לתבעו בב"ד. הדר הו"ל כגבאו בחובו מנכרי דשרי מטעם דהו"ל כמציל מידם. וה"נ הכא. ובל"ז נמי נוכל לומר דקו' הש"ס ודלמא לסחורה. ר"ל למכרו שלא לצורך אכילת אדם רק לבהמה דשרי:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913