הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִפְחֹת מִסָּאתַיִם, עַד גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִפְחֹת מֵאַרְבַּעַת קַבִּים, עַד גֹּבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וְטוֹמְנוֹ בִמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם:

שביעית שלהם שנה שניה. של שמטה דפירות החונטים בשביעית אין נגמר בשולן עד שנה שנייה של שמטה שהיא ג׳ לחניטה ואז נוהג בהן דין שביעית, דבתר חנטה אזלינן:

לוף. ממיני הבצלים וכן אמרו לוף הוא הבצלים ואומר אם רוצה לטמון אותם בארץ כמו שיטמין החטה והשעורים וזולתם אינו מותר לו להטמין שיעור מועט מפני שדומה לזרע וכאילו הוא זורעו ואינו נראה שהוא טומנו אבל מותר לו לטומנו כשיעשה חפירה בארץ שיעורה מכיל סאתים והם י"ב קבים ויהיה גבוה ג' טפחים וטפח עפר על הבצלים זה דברי ר' מאיר וחכמים מתירים להטמין ארבעה קבים והוא שיהיה בגובה המקום טפח בלבד:

ומה שאמר שיטמין במקום דריסת רגלי האדם כדי שלא יצמחו ואין הלכה כר' מאיר:

הלוף: פי' הר"ב מין ממיני הבצלים. עיין עוד פי' אחר בר"פ יח דשבת: