שְׁבִיעִית ד׳ · ב׳

משרבו עוברי עבירה. שהיו מלקטין בשדותיהן בין דקים בין גסין והן אומרים בגסים לקטנו:

נתקוצה. פעל נגזר מקוצים ענינו להסיר הקוצים ממנה:

נטייבה. ר"ל חרשו אותה היטב והפכו אותה היטב:

נדיירה. נעבדה בזבלים והוא נגזר מן דיר ודיר שם מקום יקבצו שם הצאן והבקר וילינו שם בשובם מן המרעה וכבר בארנו פי' בטובה שהוא גמילות או שבח וכאילו עושה לו שאילתו ואין הלכה כרבי יהודה:

שנטייבה. אין אוכלין פירותיה. דחרישה וזריעה התירו כדאיתא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כו) פוקו וזרעו וכ"כ הרמב"ם פי"א. וכתבו התוס' וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא דאורייתא וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. א"נ י"ל דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרעו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש ע"כ. ועיין מ"ש בפ"ב משנה ב:

שנדיירה. עיין מ"ש בפ' דלעיל משנה ד':

אין אוכלין פירות שביעית בטובה וכו'. עיין מה שכתבתי בפרק ה דעדיות בס"ד: