שְׁבִיעִית ג׳ · א׳

מאימתי מוציאים זבלים לאשפות. דרך עובדי אדמה לכנוס הזבל למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה:

בידוע שעבודת הארץ בשנה שביעית אסור ולזבל השדות נחש במכלל עבודת הארץ ומפני זה אין מותר בשנה שביעית להוציא זבל לעשות ממנו אשפה חוץ למדינה עד זמן ידוע מהשנה ור"מ אומר שהזמן ההוא הוא כשיסתלקו עובדי הארץ מעבודתם בשנה שביעית שקודם זה יחשוב כל הרואה אותו נושא הזבל שהוא מוליכו לעבודת האדמה ושהוא מעובדי עבודה: ואמר ר' יהודה שאסור לו להוציא זבל ולעשות אשפות ממנו בשנה שביעית עד שיבש המתוק והוא הנקרא בערבי חנט"ל ובלע"ז קולק"ו ינטיד"א שבזמן ההוא אין מזבלין הארץ לעבודה: ואמר רבי יוסי משעה שיקשר המתוק ונקרא מתוק מפני שהוא מר כמו שיקראו לעור סגיא נהור והלכה כר' יוסי:

משיפסקו עוברי עבירה. כתב הר"ב שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא וכו'. ירושלמי מעתה אפי' משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית העין שלא יהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא. [*שאף משפסקו עובדי עבודה בשדה הבעל רגילין להוציאם לבית השלחין. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי] יודעים הם בני עירו אם יש לו בית השלחין אם אין לו. א"ר יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין:

משיבש המתוק. לשון הר"ב משיהיה יבש הזבל שנותן מתיקה לפירות. כלומר הזבל נקרא מתוק ע"ש שנותן וכו' וכן יורה לשון הר"ש. ובין קודם שייבש ובין לאחר שייבש לעולם נקרא מתוק. וטעמא דשריותא משום דמשייבש אין מזבלים הארץ לעבודה וניכר שהוא צוברו לאוצר ולא לזבל. ועיין בפירוש [הר"ב] משנה ו פ"ט שמפרש בענין אחר: