שְׁבִיעִית א׳ · ג׳

ובית הלל אומרים עד העצרת בשדה אילן. ובשדה לבן עד הפסח. ואף דמהלמ"ס מותר בעבודת קרקע ואילן עד ל"י קודם ר"ה דשביעית. וגם רק בזמן שבהמק"ק אסור אח"כ. חכמים גזרו אפילו באין בהמק"ק על ב' זמנים הללו. משום דאח"כ נראה כחורש לשביעית. מיהו ב"ד שלאחריהן כשראו שיש הפסד גדול עי"ז. שהקרקעות מתקלקלים נמנו והתירו הכל עד ר"ה באין בהמק"ק. ואף דכבר נאסר במניין ואין יכול לבטל דברי ב"ד הראשונים. הכא שאני דמעיקרא כך תקנו שכל ב"ד שיראו צורך לבטל יבטלו התקנה [וכמ"ק ד"ג ב'] ואף דלהוסיף מחול על הקודש דאו' [לרוב פוסקים. וכרכ"מ פ"א משביתת עשו' ודלא כרמב"ם שם] עכ"פ במוסיף מעט סגי [וכתוס' מו"ק ד"ד א]:

כ"כ הר"ב וכתב עלה רבינו הנ"ל [באות י] וז"ל והרמב"ם פ"י מהל' נ"ר וכו'. ובירושלמי משוה להדדי. וצ"ע. עכלה"ט. אמר קטין חריך שקא. לפע"ד לא לגמרי הושוו שם בירושלמי. דהרי לר"ש הו"ל מדאורייתא ולראב"י רק מדרבנן אסור משום מראית עין. וכמ"ש מהר"א מפורקאן. רק דיש דמיון לב' הדינין אהדדי. וכיון שכן. דלאו הא בהא תליא נ"ל דרמב"ם ס"ל. דמדלא פליגי הכא רבנן אר"ש. ש"מ דאף רבנן דפליגי אראב"י. מודו הכא. דאף באינו שוה לקרקע. כל שאינו גבוה טפח לא מחשב אילן. כבכל דוכתא. וכדאשכחן (כלאים פ"ב מ"ד. וגם סוטה דמ"ד ב) בגפן שאינו גבוה טפח דאינו מקדש לזרעים. כ"כ הכא בשביעית כארעא סמיכתא דמיא. משא"כ בערלה ה"ט משום דגם אילן שאינו גבוה טפח חייב בערלה. וא"כ כל שנגמם ונשתייר מזקינה פחות מטפח. אכתי לא נתבטל שם אילן שמקודם ממנו. ולהכי דוקא בנגמם שוה לארץ. חייב בערלה בהדר נביט: