בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּמְּדִינָה. בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, יָשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ. מִשֶּׁיָּשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ, הִתְחִילוּ לְמַשְׁכֵּן. אֶת מִי מְמַשְׁכְּנִין, לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, אֲבָל לֹא נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים. כָּל קָטָן שֶׁהִתְחִיל אָבִיו לִשְׁקוֹל עַל יָדוֹ, שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק. וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים מִפְּנֵי דַּרְכֵּי שָׁלוֹם:

בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין. המוקפין חומה מימות יהושע בן נון. איידי דבעי למתני דבחמשה עשר באדר שלחנות יושבין במדינה, תני נמי כל מה שהיו עושין בו ביום:

בט"ו בו שולחנות היו יושבין כו':שולחן שם לשולחן שלפני השולחני שמקבל עליו מעות וכן קורין החלפני שולחני בכל המשנה:

ומדינה שם לכל ערי ישראל מלבד ירושלם וכבר בארנו זה במס' מעשר שני:

פירוש למשכן שמשכנין מי שאינו שוקל כלומר שמוציאין העבוט מביתו תרגום אם חבול תחבול אם משכונא תסב:

וקטן שלא הביא שתי שערות אין ממשכנין אותו אלא שמניחין אותו ואם נתן מקבלין מידו אמרו אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות ואם אביו נתן בעבורו והוא קטן אומרין לו מאחר שנתת עליו השנה שעברה והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגיע ולא תפסוק וזהו ענין אמרם כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו אינו פוסק:

שלחנות. שלחן שם לשולחן שלפני השולחני שמקבל עליו וכך קורין החלפני שולחני בכל המשנה. רמב"ם:

במדינה. פי' הר"ב בירושלים וכן פירש רש"י בריש פ"ד דר"ה. ושם כתב הר"ב גם כן ב' הפירושים וכן ברפ"ב דמכילתין אבל בפ"ג דסוכה משנה י"ב ומ"ח פרק ו' דנזיר השמיט פירוש הרמב"ם. ותנינא כוותיה דרש"י ותנינא כוותיה דהרמב"ם. כוותיה דרש"י בסוטה פ"ז משנה ו' ברכת כהנים כיצד במדינה אומרים אותה ג' ברכות ובמקדש ברכה אחת וכו' והדעת מכרעת דמקדש דוקא דאין סברא לומר דלענין נשיאות כפים חלוק ירושלים משאר עיירות. ותנינא כוותיה דהרמב"ם בפ"ג דמעשר שני משנה ד' פירות בירושלים ומעות במדינה. ולרש"י יש לתרץ דשאני התם דפורט ירושלים בהדיא אבל היכא דתנן מדינה ולא הוציא ירושלים מן הכלל נשאר ירושלים בכלל מדינה:

למשכן. כלומר שמוציאין העבוט מביתו תרגום אם חבול תחבול (שמות כ״ב:כ״ה) אם משכנא תסב. הרמב"ם. ומה שכתב מביתו כך כתב גם כן בפרק א' מהלכות שקלים שלוקחים בעל כרחו ואפילו כסותו ואין כאן משום בחוץ תעמוד דהכא מצות גבוה עליו משא"כ פריעת ב"ח אף על גב דנמי מצוה היא אין למדין ממנה למצות גבוה:

לוים. כתב הר"ב לאפוקי ממ"ד כו' דכתיב כל העובר וגומר עיין במשנה דלקמן:

וקטנים. פירש הר"ב אפילו הביא שתי שערות וכו' עיין מה שכתבתי במשנה דלקמן בס"ד:

שוב אינו פוסק. כתב הרמב"ם שאומרין לו מאחר שנתת עליו השנה שעברה והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגיע ולא תפסוק עד כאן. ולדבריו נראה דאם מת אביו ועדיין הוא קטן דאין חיוב עליו דלא כהר"ב וכ"כ בפ"א מהלכות שקלים עד שיגדיל ויתן על עצמו. ובאמת שלא ידעתי טעם לסברת הר"ב דהיאך יוכל האב להעמיד חובה על הקטן [*דהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר דתנן במשנה ו' פרק ד' דנזיר הלכה היא בנזיר כדפירש הר"ב שם ועיין מ"ש שם רפ"ז] [וע' בשפ"ג דסוטה מ"ש שם] ואולי כשירש מאביו קאמר וס"ל דחובה חל על הנכסים:

[*מפני דרכי שלום. פירש הר"ב לפי שעבודת הקרבנות עליהם חולקים להם כבוד כו' דבירושלמי כיני מתניתין אין ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד אלא מיהת משמע דהירושלמי משנה הגירסא והר"ב אינו משנה אלא פירושא קא מפרש. ונראה לי דהיינו דרכי שלום שאם לא נחלוק להם כבוד אתו לאנצויי ולפי שאין כאן דרכי שלום אלא א"כ שנקדים מסברא שראוי לחלוק להם כבוד הלכך לא נשנה בפרק ה' דגיטין גבי הנהו דקתני התם דמפני דרכי שלום]: