עוֹר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ. קְלָף, כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִלִּין, שֶׁהִיא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. דְּיוֹ, כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. כְּחֹל, כְּדֵי לִכְחֹל עַיִן אֶחָת:

על הכתית. מכה שעל גבי הסוסים והחמורים מחמת המשאוי. ומצאתי כתוב ששחין היוצא בעור הבשר, כשמגיע להתבשל הוא עושה ראש למעלה וקרוי פי כתית. ואע״פ שהדבש עיקרו לאכילה, כיון שרפואתו מצויה, והוא משהו, אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא:

עור כדי לעשות בו קמיע כו': לעשות בו קמיע לכסות בו קמיע. וקלף ידוע ועל הקלף יכתבו התפילין וזה הלכה למשה מסיני ופרשיות תפילין ארבעה קדש לי והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע. וכבר זכרנו כי הדונג הוא השעוה:

עור. פי' בגמ' דמליח ועדיין לא נעשה בקמח ועפצה:

קלף. פי' בתוספות שהעור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים ואותו שכלפי שער קרוי קלף וכלפי בשר קרוי דוכסוסטוס שכן בל' יון קורין לבשר סוסטוס ודוך פי' מקום כמו דוך פלן לכך קרי ליה דוכסוסטוס כלומר מקום בשר:

כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין כו'. תימה אמאי לא קתני פרשת סוטה דשיעור זוטא טפי (כדתנן במשנה ב' פ"ב דסוטה) ואור"י דפרשת סוטה לא שכיח כפ' תפילין ואמרינן כל מלתא דשכיח ולא שכיח אזיל רבנן בתר שכיח ולקולא. תוספות פ"ב דסוטה דף י"ז:

[* שהיא שמע ישראל. תמיהא לי למאי איצטריך לפרש דזיל קרי הפרשיות שבתפילין תמצא שזו היא הקטנה. ונ"ל דאיצטריך למיתני דהא מכיון דתנן בספ"ג דמנחות שארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו א"כ לא ליהוי שיעור להוצאת שבת אא"כ שיהיה בכדי לכתוב עליו כל ארבע פרשיות אהכי קתני שהיא שמע ישראל ומכיון שהפרשה קטנה היא שמע ישראל יש לשער בה לבד שכן קורין אותה לבד על מטתו וא"ת א"כ ל"ל למיתני פרשה קטנה שבתפילין י"ל דאי לאו שנכתבה בתפילין משום שקוראה על מטתו בלבד לא היינו משערין בה שרוב העולם בקיאין בה וקורין אותה בע"פ וא"נ קורין אותו בתוך ספר שלם אבל השתא דבתפילין נכתבה ולא סגי בלא"ה וגם על המטה קורין אותה לבדה הלכך נתנו חכמים השיעור בה לבד]: