שַׁבָּת ה׳ · א׳

במה בהמה יוצאה. לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, ומידי דמנטרא ביה הבהמה לא הוי כמשאוי ומידי דלא מנטרא ביה הוי כמשאוי:

במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה כו': אפסר הוא חבל שקושרין על פיות הגמלים. וחטם הוא טס של ברזל שקושרין אותו על הלחיים ובלשון עברי פח את פחי הזהב ומה שדקדק בנאקה לבנה לפי שהיא חזקה יותר ותצטרך שמירה מעולה. ולובדקים הוא מין מן החמורים שאינן למודים והוא בינוני בין חמור הבר ובין חמור הישוב: ופרומביא הוא רסן של ברזל. ושיר הוא המתג. וענין אמרו יוצאין בשיר ונמשכין בשיר שיוצאות הבהמות בעלי השיר וכליהן כרוכין על צואריהן ונמשכין בשיר כי הוא מותר למושכן במתג שלהן. ומזין עליהם ר"ל על אותן המתגין כשנטמאו באהל המת. ואמר וטובלים במקומם בתנאי שלא יהיו חלקי אותן המתגין דחוקות קצתם על קצתם ויהיה הריוח ביניהם מעט כדי שלא יעשו חציצה ודע כי העיקר אצלנו כי כל מה שהוא מתכשיטי הבהמות אינו מקבל טומאה כאשר נבאר במסכת כלים ומה שאומר בכאן כי השיר וכיוצא בו מקבל טומאה לפי שהוא מכלי האדם בשעת הרכיבה לפי שהוא מנהיג בה הבהמה והוא מתשמישי האדם לפיכך מקבל טומאה:

במה בהמה יוצאה. פירש הר"ב מידי דמנטרא כו'. ועיין בסוף הפרק:

יוצא הגמל. הכא פתח לפרושי במאי דפתח וליכא קפידא כמ"ש ברפ"ק בס"ד:

ונאקה. פי' בערוך [ערך נקה] גמל נקבה כשראויה למשא קורין אותה נאקה:

מזין עליהן. כתבו התוס' דאיצטריך לאשמעינן במקומן דלא חיישינן שמא תפול ההזאה על הבהמה ויפסלו כדתנן במסכת פרה (משנה ג' פרק בתרא) נתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה עכ"ל. דנפסלו במלאכה דהזאה של בהמה (אינה) [אין שם] הזאה עליה והוי להו כמים שנעשו בהן מלאכה כך פי' רש"י בפ"ק דיומא דף י"ד. והר"ש מפרש טעם אחר. אבל לפי' הר"ב והרמב"ם דהתם שפירשו לא ישנה שאינו צריך לטבול שנית אלא יזה במים שנשארו באזוב הואיל ותחלת טבילתו כשרה היתה. נפרש דאיצטריך לאשמעינן שלא נחוש לשמא יתכוון להזות על הבהמה ויזה על הכלים דתנן בסיפא דהזייתו פסולה עד שישנה. והוא לא ישנה. ומ"ש הר"ב דלהכי מקבל טומאה הואיל ועשוי לאדם שינהיג בו את הבהמה. פי' לצורך האדם וז"ש הרמב"ם שהוא מכלי האדם בשעת הרכיבה וכן דקדק הר"ן וכתב כדי למשכה למקום שירצה:

וטובלין במקומן. נראה דאיצטריך לאשמעי' דלא חיישי' שמא יטביל אותו בלא ריפוי ויהיה מהודק בבהמה וחוצץ. ועיין רפ"ו ומ"ש שם בס"ד: