טוֹמְנִין בִּשְׁלָחִין, וּמְטַלְטְלִין אוֹתָן, בְּגִזֵּי צֶמֶר, וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נוֹטֵל אֶת הַכִּסּוּי וְהֵן נוֹפְלוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, קֻפָּה, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְנוֹטֵל, שֶׁמָּא יִטֹּל וְאֵינוֹ יָכֹל לְהַחֲזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. לֹא כִסָּהוּ מִבְּעוֹד יוֹם, לֹא יְכַסֶּנּוּ מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, מֻתָּר לְכַסּוֹתוֹ. מְמַלֵּא אֶת הַקִּיתוֹן וְנוֹתֵן לְתַחַת הַכַּר, אוֹ תַחַת הַכָּסֶת:

לא בגפת. פסולת של זיתים ושומשמין, כשהוא כנוס יחד חם מאד:

טומנין בשלחין ומטלטלין אותן כו': שלחין עורות תרגום והפשיט את העולה וישלח. וגיזי צמר ידוע והוא לשון רבים והנפרד גז צאנך או גזה. ואמרו אין מטלטלין אותן זה כשלא ייחדן להטמנה אבל אם הזמינם לטמון בהם מותר לטלטלן: נותן את הכסות [צ"ל נוטל את הכסוי] הוא שיתן על פי הקדירה חתיכת בגד ואחר כך יתן על אותה החתיכה הגזות ואמרו יטול הבגד שעל פי הקדירה ויפלו הגזות שעליו זה הוא טלטול מן הצד והוא מותר. והכל מודים כי כשישתנה סדר מושב הדברים שטומנין בהם שאסור להחזיר החמין לאותו מושב ועל דרך הדמיון אומר כי מי שהטמין קדירה בתבן וכשהסיר הקדירה נהרס המקום ונתרפה התבן אסור לו להשיב הקדירה לאותו התבן כי מקומו נפסד ורפה ותצטרך הקדירה לעשות לעצמו מקום בתבן בשמחזיר אותה ונמצא כמי שטומן בשבת ואין מחלוקת בזה אבל המחלוקת כרבי אלעזר בן עזריה דואה כי הוא חייב להשמר ולהזהר בשעת נטילת הקדירה מן הקופה שטמן בה כדי שלא יפסיד מקום הקדירה ויחזיר אותה אחר הריסות המקום ולפיכך יאמר שישנה מקום הקופה ויטה אותה כדי שלא יפסד מקום הקדירה כשיוציאה ואז יגלה אותה ויוציאה וחכמים לא הצריכוהו לזה אבל אומרים יטול בדרכו ויחזיר ואם נתקלקל גומא לא יחזיר. ואמרם לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך כדי שלא יטמין בשבת מן הטעם שזכרנו ואמרם ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר ר"ל בשבת כי הרימנת מים בשבת על זו הדרך מותרת. וכר בגד מלא מוכין או נוצה וכיוצא בו משימין אותו תחת הראש כשאדם שוכב. וכסת מאותו המין אלא שהוא גדול יותר והלכה כחכמים:

[* טומנין בשלחין. פי' הר"ב עורות כו' ור"ל בעודן בצמרן כמ"ש במ"ו פ"ה דמכשירין. ובירוש' ר"ח בשם ר' ישמעאל בר ר"י אבא שלחא הוה והיה אומר לנו קשרו לכם ראשי גיזיות ואתם מותרין לטלטלן מחר]:

ומטלטלין אותן. פי' הר"ב דחזי למזגא עלייהו. ורש"י מפרש בעור בהמה גסה דוקא. ור"ת מפרש דהכא ביבשין. כי היכי דלא תקשה ממשנה ה' פ"ק דביצה ועיין במשנה ה' פ"ו דלקמן. ומ"ש הר"ב כלומר להשען עליהם זה לשון רש"י פ"ק דביצה ד' י' כן היתה ישיבתה שוטחין בגדים ע"ג הקרקע ונסמכין ויושבין על ברכיהם כפופים כדאמר בפסחים [ק"ח.] הוי זגינן אברכי דהדדי:

נוטל את הכסוי וכו'. וכתב הר"ן ות"ק לא מיירי אחר שנטל הכסוי מה יעשה אם יקח התבשיל משם או יסלק הקדירה מן הקופה ומש"ה פליגי ראב"ע ורבנן דראב"ע סבר מטה הקדרה ונוטל התבשיל מה שצריך לו וכו'. והוא פי' נכון מאד. אלא דנוטל דרבנן לא הוי דומיא דנוטל דראב"ע. [* ונ"ל דחכמים מהדרין על לישנא דשמא יטול דאמר ראב"ע]. והרמב"ם מפרש בדראב"ע נמי שנוטל הקדירה ונטיית הקופה הוא כדי שלא יהרוס המקום ששם הקדירה:

ואינו יכול להחזיר. והלכך חיישינן שמא יטלטל הגיזין שנפלו ויחזור. ורבנן לא חיישי שיחזור באיסור:

הכר. פירש הר"ב שמשימו תחת מראשותיו והכסת גדול ממנו. וכן פי' הרמב"ם. ומקומות יש שפירשו בהפך. ואכתבם במשנה ב' פ"י ממס' מקואות: