שְׁלשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. עִשַּׂרְתֶּם. עֵרַבְתֶּם. הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵין חֲשֵׁכָה, אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת, אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעָרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין:

בירוקה שעל פני המים. כמין צמר שגדל בדופני הספינה ששהתה זמן מרובה במים. עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים:

על ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן כו': הודאי הוא הטבל והוא דבר שאינו מעושר ולא הוציאו ממנו חק מחוקי ה': ודמאי הוא הדבר המסופק אם הוציאו ממנו המעשר או לא הוציאו וכבר קדמו אלו הדינים כולם במסכת דמאי בפ"ק ובארנו בפ"ב ממסכת תרומות כי אסור להוציא תרומות ומעשרות ולא הטבלת כלים בשבת ועוד יתבאר זה וטעמו במסכת ביצה ולפיכך אסור לעשות כן בין השמשות לפי שהוא ספק וזהו שקורין אותו בכאן ספק חשיכה ספק אינה חשיכה וזה הערוב שאמר שמותר לעשותו בין השמשות הוא ערובי חצרות אבל עירובו תחומין אסור לעשותו בשעת הספק אלא מבעוד יום לפי שדינו יותר חמור כאשר נבאר בעירובין: והתירו כמו כן הטמנת החמין והוא המים החמין בין השמשות כי לא אסרו ההטמנה בשבת עצמו כל שכן בין השמשות אלא משום גזירה כאשר נבאר לפנים ותכלית הגזירה בשבת אבל בין השמשות לא. ודע כי אחר ביאת השמש עד שיראה כוכב מן הכוכבים הבינוניים בגדולה נקרא יום ושיראה כוכב אחד עד שיראו שנים הוא ג"כ יום משיראו שנים עד שיראו ג' הוא זמן בין השמשות וכשיראו שלשה הוא לילה בלי ספק והעיקר אצלנו כי בין השמשות ספק ועוד יתבארו אלו הדינין:

ערבתם. פי' הר"ב עירובי תחומין וחצירות. וכן לשון רש"י. ושיתופי מבואות בכלל עירובי חצירות הוא דתרווייהו שלמה וב"ד תקנום והכי כללינהו הרמב"ם בסוף פ"ק מהלכות עירובין בין ברישא בין בסיפא דמתניתין. ועיין במה שכתבתי בריש פרק ו' דעירובין בס"ד:

אין מעשרין את הודאי. פי' הר"ב קסבר האי תנא דגזרו וכו'. וכ"כ רש"י ומשמע דאנן לא קי"ל הכי וקשיא דהא ב"ה בפ"ק לא התירו אלא עם השמש ועוד אמאי לא פי' כך לעיל דקסבר גזרו וכו'. ותריץ כמו שהעלו הפוסקים כמ"ש בטור סי' שמ"ב דכל שאינו לדבר מצוה או טרדא לכ"ע גזרו עליו בין השמשות. ובהך ניחא כל הני דפרק קמא. והא דהכא מפרשי כמ"ד גזרו דוקא. תירץ הב"י בסי' רס"א משום דמתניתא קשיתיה דקתני סתמא אין מעשרין את הודאי משמע בשום גוונא אפילו לצורך מצוה או שהיה טרוד אין מעשרין ומש"ה אוקמוה כמ"ד גזרו וכו' ע"כ. ולי היה נראה להוכיח מדאוקמינן מערבין דסיפא דלא בתחומין. והרי קי"ל דאין מערבין תחומין אלא לדבר מצוה כמ"ש הר"ב ברפ"ח דעירובין שמעת מיניה דתנא דמתניתין לא איכפת ליה בבין השמשות לשרויי אפילו לדבר מצוה. אלא דקשיא לי בגוה דא"כ למ"ד דלדבר מצוה לא גזרו לא קי"ל כמתני' דהכא אלא דאפילו עירובי תחומין מערבין בספק חשיכה ואנן פסקינן כאותו מ"ד במ"ג פ"ג דעירובין. וכל הפוסקים פה אחד פסקו להך אוקימתא דהכא דאין מערבין תחומין בספק חשיכה כמ"ש ב"י בסימן תט"ו הילכך ליכא לאוכוחי מהא דתחומין דהא אפי' למ"ד דלא גזרו לדבר מצוה אפילו הכי אוסר בתחומין. ומיהו קשיא למה החמירו. ונ"ל דמהך טעמא גופיה שכתב הר"ב דסמכו לתחומין אקראי. מש"ה עשאוהו לענין זה כשל תורה שגזרו עליהם בין השמשות ולא שויוהו רבנן בכלל שאר שבות. ומיהו דוקא לענין התחלת הנחת העירוב אמרו כן אבל לא לשאר דברים כדלקמן פ"ג דעירובין שהזכרתי. ועוד לרש"י והרמב"ם והטור אם עירב בין השמשות עירובו עירוב. ועיין במגיד פכ"ד מה"ש ופרק ו' מהלכות עירובין ועיין בפ"ג דעירובין משנה ב':

וטומנין את החמין. מה שפירש הר"ב דאילו בדבר המוסיף הבל וכו' עיין ברפ"ד ומ"ש שם בס"ד: